פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מקום בתוך היער": ריאן גוסלינג ובראדלי קופר בסרט חכם אך לא מרגש

      הדרמה המהוללת החדשה של במאי "בלו ולנטיין" יודעת בדיוק מה היא רוצה להגיד על חוליה של החברה האמריקאית, וזה היתרון וגם החיסרון שלה – היא מעט שכלתנית מכדי לסחוף באמת

      "מקום בתוך היער": ריאן גוסלינג ובראדלי קופר בסרט חכם אך לא מרגש

      שלוש שנים לאחר "בלו ולנטיין", מגיע עתה לאקרנים שיתוף הפעולה החדש של התסריטאי-במאי דרק סיאנפרנס ושל הכוכב ריאן גוסלינג. הפעם קוראים לו "המקום בתוך היער", אבל שם יאה לא פחות יכול היה להיות "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". בהתאם לכך, הסרט מתאר את אמריקה כחברה כפטריארכלית, מעגלית ותורשתית, שבה זרע האלימות עובר מדור לדור.

      כדי לעשות זאת, בונה סיאנפרנס את הסרט כטרגדיה בת שלוש מערכות. במרכז כל אחת מהן עומד סיפור על אדם שחייו עוצבו בידי שורשיו, בידי האבהות שלו עצמו או בידי שניהם גם יחד. הסיפורים כולם מתרחשים באותה עיר במדינת ניו יורק, ומצטלבים ביניהם: ראשית אנו עוקבים אחר אופנובק (ריאן גוסלינג) השודד כדי לפרנס את הילד שזה עתה נודע לו על קיומו. לאחר מכן, אנו עוברים להתמקד בשוטר שדולק בעקבותיו (בראדלי קופר). הוא מתגלה כבנו של איש חוק מרכזי בעיר, שמנסה להתעלות מעל צל אביו, אך דרכו העצמאית מתעקלת בשל המעורבות שלו בחיי משפחת הפושע - ובגלל חוסר יכולתו לתפקד כהלכה כאב. בסופו של דבר, שנים לאחר מכן, אנו חוזים בהיתקלות בין הצאצאים של שני הגיבורים, וזו התנגשות שמעלה את השאלה – האם נידונו תמיד ללכת בדרכי אבותינו, ולשלם על חטאיהם, או שמא יש לנו פתח מילוט מן המלכוד הזה? האם בכלל ניתן לנו רצון חופשי, או שמא אנו כלואים בדטרמיניזם חברתי, כבולים בשלשלאות הנסיבות ומסתובבים סחור-סחור במעגל רק כדי לחזור תמיד לאותה נקודה?

      נדיר לפגוש את השאלות הללו בקולנוע האמריקאי, שמקפיד להימנע לאורך השנים מדיון במבנה החברתי של המדינה. אך סיאנפרנס בכל זאת נכון להעלות אותן, ואף לא מפחד לספק להן תשובה מוחצת. התסריטאי-במאי גם לא מהסס להתעלות מעל הניכור המסורתי של התעשייה שלו למעמד הפועלים, וממקם את העלילה בעיר קשת יום, שנמצאת בסביבות ניו יורק אך בעצם חיה בפלנטה אחרת מזו של התפוח הגדול. כך, לאחר ש"בלו ולנטיין" בדק כיצד מתמוססת האהבה דרך סיפורם של שני כחולי-צווארון, היוצר מבסס כאן את מעמדו כיוצר שמעז: מעז להתמודד עם רעיונות גדולים ועם סיפורים קטנים; רעיונות שלרוב הקולנוענים נדמים מורכבים מדי, וסיפורים שנראים בעיניהם אפורים מדי.

      מקום בתוך היער (יח"צ)
      "למה התפרקתם, מיי כימיקל רומאנס?!" מתוך "מקום בתוך היער" (צילום: יח"צ)

      אם כך, סיאנפרנס מוכיח כאן שוב שהוא קולנוען אמיץ, ושוב ניכרים בעבודתו גם כמה דברים אחרים. למשל, שהוא יודע לעבוד עם שחקנים, וברור בעיקר שהם באים לעבוד בשבילו: גוסלינג וקופר הרי כבר מוזמנים לעשות בהוליווד מה שרק ירצו, ובכל זאת התגייסו לשירות "מקום בתוך היער". זאת, אף שבשל המבנה והאופי של הסרט, לא יכולים להיות בו תפקידים ראשיים וגם לא גיבורים, אלא רק אנטי-גיבורים. זה לא מונע משני השחקנים לספק תצוגות עתירות מחויבות ועוצמה, מה שנכון גם לגבי השמות האחרים שהבמאי המיומן מנווט ביד בוטחת – למשל ריי ליוטה, שלאחר יותר מעשור במחשכים חוזר סוף סוף לקבל ג'ובים ראויים.

      נוסף לכך, סיאנפרנס ממחיש שוב את שליטתו בצד החזותי. כאן היא אף זוכה לשדרוג הודות לשיתוף הפעולה הראשון שלו עם הצלם שון בוביט, מי שקודם לכן היה אחראי ל"רעב" ו"בושה", שניים מן הסרטים המהממים חיצונית של השנים האחרונות. יחדיו, משכילים השניים להוציא את המיטב מן הגברים והנופים שהם מצלמים, לבנות סביבם אווירה מסתורית ומיתית, לשחרר מהם כוח חייתי, להעניק לנו תחושה מדויקת של זמן ומקום וגם פשוט לייצר יופי אסתטי טהור. תענוג גם לראות כיצד הבמאי מחבר בין הדימויים השונים, בקצב הנבנה כך שנוסף לסרט ממד פיוטי ומלנכולי. בכל מקרה, תמיד יש את התחושה שאנו בידיים טובות, כיוון שהיוצר יודע בדיוק מה הוא רוצה וכיצד לעשות זאת. בהתאם לכך, הבחירות האמנותיות כאן לרגע אינן לשם הרהב בלבד, ויש להן משמעות. למשל, צילום האופנוע המסתובב במעגל, שהוא כמובן מטאפורה מושלמת למצבם הקיומי של הגיבורים.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "לעזאזל, שוב נפל לי שקל". מתוך "מקום בתוך היער" (צילום: יח"צ)

      לאור כל זה, "מקום בתוך היער" בהחלט מתגלה כסרט יפה, חכם ומעורר מחשבה. אך למרות שממדיו האפיים, חומרת הסבר שלו ויומרתו הכללית מעידים על ניסיון ליצור פואמה אמריקאית גדולה - וכבר היו כאלה שהגדירו אותו כך - הוא רחוק מלהיות יצירת מופת או חוויה קולנועית מושלמת. לצד המעלות, אי אפשר להתעלם מן הסדקים שמבצבצים בו. כך, למשל, קיים פער בין איכויות שלושת הסיפורים: זה הראשון מרשים הרבה יותר מן השניים האחרים. יש לו עלילה מסעירה פי כמה מזו שלהם – אין מה לעשות, בנדיטים על אופנועים תמיד יהיו מעניינים יותר משוטרים מהורהרים ובני נוער מיוסרים. הוא גם נהנה מן הכריזמה הנדירה של גוסלינג ומכך שמטבע הדברים הוא משוחרר יותר ומסורבל פחות מאלה שבאים אחריו.

      לפיכך, מורגשת ירידת מתח ככל ש"מקום בתוך היער" מתקדם. מנגד, ההתקדמות הזו מביאה עמה בקיעים בהיגיון. מוזר, למשל, לראות כיצד גם בחלוף שנים רבות, בראדלי קופר נראה אותו דבר – שלא לומר אפילו צעיר יותר. קשה גם לקבל את השרירותיות והאגביות שבה נפגשים במקרה הצאצאים של השוטר והפושע. אלה מעידות על דופי רחב יותר של היצירה הזו – הסכמטיות של הדרמה, והעובדה שהכל בה קורה קודם כל כדי לשרת את הרעיונות שלה. זה עדיף כמובן על עוד תוצר תרבותי סתמי וחלול, ועדיין עדיף פחות מסרט שעלילתו מתפתחת באופן אורגני, והמשמעויות עולות מתוכה ולא נכפות עליה. כאן, התחושה היא בסופו של דבר שהתסריטאי-במאי קודם כל בוחר את המטרה ורק אז יורה את החיצים, ומושחזים וחדים ככל שיהיו, התנועה שלהם מרגישה לנו בשל כך טבעית ואמיתית פחות.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "מוכרח... לקנות... דאודורנט..." מתוך "מקום בתוך היער" (צילום: יח"צ)

      לכן גם החיצים הללו לא משכילים לעשות את דרכם אל לבם של הצופים, ואף שהסרט יפה לעין וחריף לשכל, הוא לא מגרה גם את הרגש. קשה לקהל להזדהות בעוצמה עם דמויות שמתגלות כפיונים על לוח שחמט ולהיסחף בעלילה שמאורגנת כטבלת אקסל. ברור לחלוטין מה סיאנפרנס ביקש לומר כאן ומרוב עצים אכן רואים את היער, אבל הוא מעט קר מדי, ולא מספיק רוח מנשבת בין עליו.

      מה חשבתם על "מקום בתוך היער"? דברו על זה בפייסבוק