דני בויל הוא אולי היחיד מבין הקולנוענים הבריטים שנחשב כרגע גיבור לאומי במולדתו. ככה זה כשאתה גם מביים את "טריינספוטינג", אחד מסרטי הפולחן הגדולים של תרבותך, גם נרשם הודות ל"נער החידות ממומבי" כאחד משלושת בני עמך היחידים שזכו באוסקר לבמאי הטוב ביותר בשלושת העשורים האחרונים, גם אחראי לטקס הפתיחה הקאנוני של אולימפיאדת לונדון וגם נשאר נאמן למכורתך ומסרב שוב ושוב להצעות מהוליווד.
לאור כל זה, אין פלא שבויל נבחר לא מכבר לקבל תואר אבירות והעובדה שסירב בענווה לכבוד הזה רק העצימה עוד יותר את ההילה סביבו. לפיכך, מובן גם כי כל עבודה פרי עטו נחשבת לאירוע קולנועי של ממש, אז מה רבה היתה ההפתעה לגלות כי פרי יבולו החדש, "טראנס", נראה על פניו כמותחן סוג ב', מהסוג שמשתלב יפה בעונת הקיץ, בלי להתקרב אפילו לטקסי הפרסים ולפנתיאונים שהבמאי כבר הורגל אליהם. נוסף לזאת, גם מקורותיו של תוצר זה אינם שגרתיים: בעידן שבו כמעט כל דבר טרי לכאורה שרואים על המסך הוא רימייק של להיט קלאסי מן העבר, גם כאן מדובר בעיבוד מחודש, אבל במקרה זה של סרט טלוויזיה קטן ונשכח שנעשה בסך הכל לפני קצת יותר מעשר שנים.
בהשארתו, "טראנס" מציג בפנינו מעשייה שהקונספט שלה נשמע פשוט ומבריק: סיפורו של שוד של ציור יקר-ערך, המשתבש בשעה שאחד הגנבים (ג'יימס מקאבוי) מקבל מכה בראשו ושוכח איפה הטמין את האוצר. דבר זה מאלץ את שותפיו לפשע לשכור מהפנטת (רוזריו דוסון), שתחדור לתודעתו ותחלץ מזיכרונו את האבידה.
כיוון שהעלילה ההיפנוטית הזו מתרחשת בעיקר בתוך מוחן של הדמויות, מפתה להשוות את הסרט ל"התחלה", גם הוא מותחן שהתקיים בתנאים דומים, ובשלבים מסוימים הוא מזכיר אף את "שמש נצחית בראש צלול" ויצירות קולנועיות אחרות מהעת האחרונה שטיפלו בתודעה מעורערת. אך האמת היא שעם הזמן מתגלה כי "טראנס" דומה יותר מכל דווקא למותחן נטול משחקי זיכרון מהעת האחרונה, "תופעות לוואי". זאת כיוון שבדיוק כמוהו, גם עלילתו מציגה טיפול נפשי כלשהו, דמות של יפהפיה שמתגלה כערמומית יותר מכפי שחשבנו בהתחלה, וקנוניה זדונית המושתתת על תוכנית-אב מורכבת.
ההבדל הוא, ש"תופעות לוואי" הציג את כל האלמנטים הללו כדי לנסח אמירה חדה על החברה האמריקאית, שילב ביניהם בצורה אלגנטית והצליח לתחום את עלילתו בגבולות של ההיגיון הסביר. לעומת זאת, "טראנס" נותר סתמי לחלוטין, פורש את השתלשלות העניינים באופן מגושם וחושף בסיפורו יותר חורים ממה שיש בהגנה של ברצלונה. למותחנים מן הסוג הזה יש את הפוטנציאל המצער ליפול בתהומות המופרכות והנלעגות, וזה בדיוק מה שקורה כאן לבויל. בהתאם לזאת, מה שנראה בתחילה כמותחן סוג ב' מתגלה כמותחן סוג ז'.
עד שלב מסוים, העלילה אכן מצליחה לשמור על מתח, אך בסופו של דבר הממבו-ג'מבו הפסיכולוגי, ההתחכמויות התסריטאיות והעדר הפואנטה מסבכים אותה בהרבה יותר מדי פיתולים. בין השאר, נדמה שיש כאן לא פחות מתריסר סצינות סיום, וכך סרט שנמשך למעשה כשעה וארבעים גורם לצופים לחוש שהם באולם מזה ימים ולילות. נראה כי בויל מודע לבעייתיות חומרי הגלם ומנסה לפצות עליהם בתעלולי מצלמה ועריכה. אלה עשויים בכישרון אך לא במידה, כך שהעומס החזותי מצטרף לגודש העלילתי כדי ליצור מסה מעיקה.
אם לא די בכך, ג'יימס מקאבוי מתגלה כבחירה אומללה לתפקיד הראשי. אפשר לקבל את השחקן השדוף, נמוך הקומה והסימפטי בתור קורבן, אך בשעה שנחשפים צדדים אפלים ואלימים יותר בדמותו, הוא לא משכנע ולו לרגע. קשה גם לעכל כהלכה את הערבוב בין מבטאו הבריטי לזה האמריקאי של דוסון, יחד עם העגה הלא ברורה של ונסן קאסל המגלם את מנהיג כנופיית הפושעים. הסרט מדבר בשפה לא אחידה, וגם הטון שלו אינו ברור: בתחילה יש בו סרקזם ומקבריות, אך אלה נעלמים לפתע, רק כדי לחזור שוב באופן שרירותי.
כך או כך, ההומור השחור ממילא אינו אורח רצוי כאן, כיוון שהוא בטעם רע. ברוח זו, יש בסרט וולגריות לשמה, כולל התענגות גועלית על גופתה המרקיבה של צעירה חפה מפשע. גוף אחר ולא רקוב בכלל שנחשף בסרט הוא זה של רוזריו דוסון, שבויל נהנה לצלם אותה כמה פעמים בעירום תוך כדי התעכבות מקרוב על נתוניה הפיזיים יוצאי הדופן. זה קורה באופן זול למדי, ובכל אחד מן המקרים עולה תחושה כי הסצינות שקדמו לכך נועדו רק כדי להוביל אותנו אל ההצצה הפרונטלית הזו.
לכל הפחות, אלה הרגעים היחידים בסרט שיש בהם היגיון פנימי. מעבר לכך, שום דבר בו לא מתחבר או עובד. בזכות מפעלותיו הקודמים, ביקשה אליזבת השנייה להעניק לבויל תואר אבירות. באשמת מפלות בסדר הגודל של "טראנס", המלכה מ"אליס בארץ הפלאות" היתה קוראת לערוף ראשים.
מה חשבתם על הסרט? דברו על זה בפייסבוק