פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עותק במצב טוב: 40 שנה לסינמטק תל אביב

      עמידה איתנה נגד לחצים פוליטיים, גן עדן לפנסיונרים וסירוב אליטיסטי לפופקורן – סינמטק תל אביב חוגג 40 שנה, ואלה רק חלק מהסיבות שבגללן אנחנו כל כך אוהבים אותו

      היום מלאו 40 שנה לאחד ממוסדות התרבות התל אביביים המרכזיים, האהובים וגם המושמצים, שלכבוד המועד החגיגי יפנק בשנה הקרובה את מבקריו בתוכנית מתפקעת מהקרנות מיוחדות, רטרוספקטיבות מפתיעות ועוד כהנה וכהנה. המועד המשמח תופס את הסינמטק בתקופת הפריחה הכי גדולה שלו עם קומפלקס משופץ בן חמישה אולמות, שיפור משמעותי ברפרטואר ובתנאי הצפייה, ועם הרבה אופטימיות לגבי העתיד. זה הזמן להסתכל רגע אחורה ולהעלות באוב עשרה קווים לדמותו של הסינמטק, שהפכו אותו במהלך השנים גם לבית חם לאוהבי קולנוע וגם שק חבטות לתסכוליהם.

      מחוברים לחיים (יח"צ)
      קשישים נהנים יותר. בסינמטק (צילום: מתוך "מחוברים לחיים")

      10) גן עדן לפנסיונרים

      נראה שאין מה לעשות עם זה: הקהל הדומיננטי, שמחזיק בחיים את רוב מוסדות התרבות בארץ לנצח יהיה זה עם עודף הזמן הפנוי, וגם בסינמטק הגיל הממוצע של הקהל ברוב ההקרנות יהיה צפונה משישים. מהדמוגרפיה של הקהל הסינמטקי נגזרת גם העובדה, שאת ההכנסות המשמעותיות שלו הוא רואה לא מההקרנות החוזרות של "אוניית הקרב פוטיומקין", אלא יותר מההקרנות המסחריות של להיטי קשישים כמו "מחוברים לחיים" ו"סיני בטייק אווי", שפוצצו את אולמותיו למשך חודשים רבים. מתוקף זה, מומלץ לצופים שאינם משתייכים לקבוצת הגילאים הדומיננטית להגיע להקרנות הסינמטק, כשהם מוכנים להיכנע למנהגי הרוב – דיונים נוקבים לגבי המתרחש על המסך במהלך ההקרנה, פתיחת סוכריות בניירות מרשרשים, ושימוש עודף בבשמים עתיקים וריחניים במיוחד – ולהסתפק בזכויות מצומצמות של מיעוט נרדף.

      9) מנוי שנתי חופשי

      חלק ניכר מהסיבה לכך, שהסינמטק הפך לאחת משכיות החמדה התל אביביות האהודות על הפנסיונרים הוא המנוי השנתי החופשי, שהוא מציע למבקריו. תמורת סכום צנוע יחסית של כמה מאות שקלים בשנה, מקבלים בעלי המנוי אפשרות היפותטית לצפות ביותר מאלף סרטים, המוקרנים בסינמטק לאורך השנה. שוב, גן עדן למי שיש לו עודף זמן פנוי ומעוניין בבידור תרבותי זול ונגיש. מה שכן, לאורך השנים נשמעו טענות נוקבות, שעם כל הכבוד למנוי הנדיב, אין באמת מה לראות אתו בסינמטק תל אביב.

      סינמטק תל אביב (יח"צ , מיה גולק)
      קייטנה שלא נגמרת. סינמטק תל אביב (צילום: מיה גולק)

      8) פסטיבל כל השנה

      חלק ניכר מטענת ה"אין מה לראות", שהושמעה לא מעט לגבי הסינמטק במהלך הזמן, היתה ההעדפה הרפרטוארית המובהקת של מנהליו לאירועים שנתיים מתמשכים, שיצרו בכל חודש כמעט פקק תנועה בתוכניה, שנמשך בין כמה ימים לכמה שבועות. במסגרת זו צמחו בסינמטק כמה פסטיבלי נישה נפלאים כמו דוקאביב, פסטיבל אייקון לפנטזיה ומדע בדיוני, פסטיבל סרטי סטודנטים והפסטיבל ההומו-לסבי, וגם כמה וכמה פחות נפלאים. מה שבטוח, האירועים האלה תמיד יצרו בעיה עבור קהל, שלא ממש השתייך לנישה כזאת או אחרת, היות והיא הפקיעה ממנו את הזכות ליהנות מהסינמטק למשך תקופה ארוכה. תוסיפו לפסטיבלים האלה גם את שבועות הקולנוע הבינלאומי המרובים – מפסטיבל הקולנוע הבריטי ועד לשבוע הקולנוע הקרואטי – שלא תמיד התאפיינו בתוכנית איכותית בעלת עניין ממשי לקהל, והנה לכם החלק הראשון של בעיית התוכן בסינמטק תל אביב של העשורים האחרונים.

      7) "עותק במצב בינוני"

      החלק השני של בעיית התוכן בסינמטק תל אביב של העשורים האחרונים נמצא דווקא בנדבך, שאמור להיות במידה רבה סיבת קיומו של הסינמטק: חשיפה של קלאסיקה קולנועית בעותקי הקרנה איכותיים. מהבחינה הזאת, ישראל תמיד היתה פרובינציה, אולי באופן בלתי נמנע. ארכיון הקולנוע בירושלים, שמהווה את המקור של רוב הסרטים הקלאסיים שמגיעים להקרנה בסינמטק, אוצר בתוכו אוסף חלקי ביותר של יצירות קולנועיות קאנוניות באיכות טכנית סבירה, אפילו כשזה נוגע בקולנוע הישראלי. המפעל החלוצי של ליה ון-ליר לא זכה להשקעה מספקת של המדינה לאורך השנים, ועל כן נידונו גם צופי הסינמטק התל אביבי למסע ייסורים בין עותקים מרופטים, שרוטים ונתקעים, שזכו בתוכניה לשם הקוד האלמותי "עותק במצב בינוני".

      נקבר לכם הסרט? בשביל זה יש את סינמטק תל אביב

      6) בית לישראלים עזובים

      בכל זאת, חייבים לראות גם את חצי הכוס המלאה, ולהזכיר כמה וכמה יתרונות של הסינמטק התל אביבי, שהפכו אותו למוסד חשוב ומשפיע, חרף המגרעות. אחד מהם הוא ההתגייסות שלו לטובת הקולנוע הישראלי, והבית שהעניק גם לסרטים מקומיים שנדחו על-ידי כל בתי הקולנוע האחרים בעיר. נכון שההתגייסות הזאת יצרה לעיתים לסינמטק תדמית מפוקפקת של "בית קברות לסרטים ישראליים", אבל במהלך השנים המדיניות המחבקת הזאת אפשרה לחזק וטפח מגמות ברוכות של פריחת סרטי הפרינג' דלי התקציב ושל הסרטים הדוקומנטריים, ולמתג את הסינמטק כבית של האלטרנטיבה.

      5) ניפגש בחצות

      הנה לכם עוד סיבה לכך, שהמוסד העירוני האפרורי הצליח לטפח תדמית אלטרנטיבית מפתיעה: משבצת הקרנת החצות. זה קורה בעיקר בסופי שבוע. גדודים של מעריצים גודשים את האולם, ומקיימים אירוע פולחני ביסודו סביב סרט שהוא תופעה. מנהל התוכן הוותיק של הסינמטק פיני שץ, אדם עם חולשה לקאלט, טיפח במסגרת הזאת במהלך השנים תופעות כמו "הכוכב הכחול", "המוסד הסגור" ו"הטרמפיסט", סרטים שחוויית הצפייה בהם בהקרנת חצות בסינמטק היתה גדולה ומיוחדת יותר מאיכותם האובייקטיבית, ואפשרה לפתוח את הסינמטק לקהל צעיר ונלהב.

      ילד צופה בסרט (ShutterStock)
      אמא, הבטחת לנו פופקורן לשבת. (צילום: ShutterStock)

      4) איפה הפופקורן?

      קצת חבל, שלא נתנו לקהל הצעיר והנלהב הזה ללוות את הצפייה בסרטי הפולחן שלו בשליש בירה או אפילו פופקורן, רחמנא ליצלן. המדיניות האליטיסטית של אי הכנסת אוכל לאולמות הסינמטק באופן גורף היא עניין עקרוני, שדורש מהקהל לתת כבוד לחוויה הקולנועית, מבלי לקחת בחשבון את העובדה שעבור חלק גדול מהאנשים צפייה בסרט קולנוע ללא איזה חטיף או שתייה זאת חצי חוויית קולנוע. לא מן הנמנע, שיש קשר הדוק בין הימנעותו של הקהל הצעיר מלהגיע לסינמטק באופן שוטף, לבין מדיניות האנטי-פופקורן הדרקונית שלו, שראוי שתשתנה בהקדם.

      3) סלע המחלוקת

      מה שכן, צריך לתת את הדעת גם על מלאכת הקודש חסרת המורא, שנעשית בסינמטק תל אביב בכל הנוגע ליצירות קונטרוברסליות ומושכות אש. בעשור האחרון, היה הסינמטק המקום היחיד בארץ שהתעקש להקרין את "ג'נין ג'נין" המושמץ של מוחמד בכרי, ולחילופין את "הפסיון של ישו", המושמץ לא פחות, של מל גיבסון. מעבר לוויכוח על איכותם של הסרטים, או אפילו על הלגיטימיות שלהם, אין ספק בחשיבותה של אפשרות הבחירה של אזרחי ישראל להתוודע ליצירות מעוררות המחלוקת האלה ולגבש את דעתם לגביהם. מהבחינה הזאת, הוכיח הסינמטק כוח עמידה עקבי אל מול המחאות והלחצים, וקיבע את מעמדו כמוסד מסתכן ודמוקרטי בעל חשיבות עצומה.

      השקת אגף חדש בסינמטק תל אביב (שי אוקנין)
      אלון גרבוז מנהל הסינמטק (צילום: שי אוקנין)

      2) המנהל הנצחי

      חלק ניכר מאופיו של הסינמטק נגזר מאישיותו של המנהל הנצחי של המוסד, אלון גרבוז, שמשמש בתפקיד פחות או יותר מפתיחתו. גרבוז הפך ברבות השנים לאושיה תל אביבית מרכזית - טיפוס מיוחד במינו ונטול גינונים, שניתן לראות אותו מתרוצץ על פני הסינמטק בכל שעות היום והלילה, וחווה באופן אישי כל אירוע קטן כגדול שמתקיים בו ומחובר אליו בכל נימי נשמתו. עם כל הביקורת המוצדקת על הכהונה הבלתי נגמרת של מנהלי מוסדות תרבות תל אביביים, קשה לדמיין את הסינמטק ללא גרבוז, ואין ספק שביום שאחרי גרבוז, לא יהיה זה אותו סינמטק שאנחנו מכירים.

      1) השיפוץ הגדול

      בשנה האחרונה, אחרי שנים של תכנון ושיפוץ, סינמטק תל אביב הפך לאימפריה רחבת ידיים עם חמישה אולמות מושקעים ופוטנציאל בלתי נדלה. נכון שאיכותו הארכיטקטונית של הבניין החדש היא יותר ממוטלת בספק, אבל אין ספק שמאז שיפוץ הבניין ניכרת בסינמטק רוח של התחדשות, שלא לומר קימה לתחייה. יש יותר קלאסיקות ברפרטואר, חלקן אפילו בעותקים דיגיטליים חדשים ונוצצים. הפסטיבלים ושבועות הקולנוע יוצרים פחות פקקים בתוכנייה, בזכות ריבוי האולמות. יש גם הצלחה ניכרת במיתוג של אולם הקולנוע הישראלי הקטן, שמשך קהל מצומצם אך ניכר, לסרטים אלטרנטיביים כמו "לא בתל אביב" ו"מעשייה אורבנית". נדמה, שהסינמטק התל אביבי מתחיל את העשור החמישי לחייו באנרגיות מחודשות ועם הרבה תקוות לעתיד. אוהבי הקולנוע התל אביביים מחזיקים לו אצבעות.

      למה בעיניכם סינמטק תל אביב הוא מוסד מיתולוגי? ספרו לנו בפייסבוק