פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלוג הקצה: השירים הגדולים של ג'וי דיוויז'ן

      מתגעגעים לג'וי דיוויז'ן ואיאן קרטיס, מחכים להופעה של דניאל ג'ונסטון, המומים מיצירת המופת החדשה של פריימל סקרים ומתענגים על הלהיט של Pusha T. הבלוג השבועי של הקצה

      האזינו לשידורי רדיו הקצה
      לעמוד הפייסבוק של רדיו הקצה
      לכל הטורים של הקצה

      ביום שבת ימלאו 33 שנים למותו של איאן קרטיס. למספר 33 יש משמעות הולכת ונמוגה עבור חובבי מוזיקה: 33 סיבובים בדקה (ושליש) היא המהירות שבה מסתובב תקליט על הפטיפון. לכבוד התאריך, נשדר בקצה ביום שבת – הילה ברוקמן ואני - ספיישל לכבודו של איאן קרטיס, שיכלול 33 שירים (ושליש).

      יהיו בו כמובן קטעים של ג'וי דיוויז'ן, כמה של ניו אורדר, מחוות של להקות אחרות וגם, אולי, כמה להקות שהושפעו מקרטיס וג'וי דיוויז'ן, מ-Xiu Xiu ועד אינטרפול.

      הנה כמה קטעים לחימום:

      Joy Division – Transmission

      קצת מתבקש לפתוח עם זה, בסך הכל.

      Joy Division – Shadowplay

      מתוך האלבום הראשון, "Unknown Pleasures", עם אחת העטיפות האיקוניות של המאה העשרים.

      Joy Division – Decades

      "Closer", האלבום השני, הצליח להיות אפילו קודר, אפל ומצמרר יותר מאלבום הבכורה, ויחד עם זאת לרמוז על הכיוונים האלקטרוניים יותר שבהם תצעד להקת ההמשך, ניו אורדר.

      Joy Division – Atmosphere

      עוד אחד מהשירים הכי מדהימים של הלהקה, שגם הוא לא מופיע באלבומי האולפן "הרגילים". שיר שהפך לשיר האשכבה הסמי-רשמי של קרטיס, הרבה בזכות וידאו הלווייה שביים לו אנטון קורביין ב-1988.

      New Order – Ceremony

      הסינגל הראשון ששחררה ניו אורדר, להקת ההמשך של ג'וי דיוויז'ן שהפכה לחשובה ומשפיעה לא פחות בזכות עצמה – ובאופנים אחרים לגמרי – הוא בעצם שיר שנכתב על ידי איאן קרטיס והיה מיועד להפוך לסינגל של ההרכב לפני שקרטיס שלח את ידו בנפשו. הרבה שנים אחר כך הגיעה LCD Soundsystem וציטטה מפה את הבאס ליין לאחד מהשירים הכי מזוהים שלה – "All My Friends".

      (נדב רביד)

      דניאל ג'ונסטון בישראל

      בין אם הכרתם את יצירתו לפניו או בזכותו, עבור כל מי שראה את הסרט הדוקומנטרי "השטן ודניאל ג'ונסטון", למשמע שמו של ג'ונסטון מצטיירת מיד תמונה מלאה ועמוסה של ענק עם נפש שברירית, צייר מבריק, איש שהקיום שלו בסכנה תמידית, ומעל הכל - אחד היוצרים המחוננים שידעה המוזיקה מאז תחילת שנות ה-80. ג'ונסטון הוא כנראה אמן הלו-פיי המרגש ביותר אי פעם, שהגדיר בכל רמ"ח אבריו מה זה להיות DIY, מבלי להפוך לסמל של האסתטיקה הזו.

      ג'ונסטון החל להקליט ולהוציא מוזיקה ב-1981, כשהיה רק בן 20. באותה תקופה הקלטות ביתיות לא היו "קונספט מגניב"; הן נחשבו ללא יותר מדמו, שלהשמיע אותו לזר היה בערך כמו להסתובב ברחוב בלי בגדים. את רוב האלבומים שג'ונסטון הוציא בעשור הראשון לפעילותו הוא הקליט בלי מחשב, בלי תוכנות, בלי מיקסר, אפילו בלי ערוצים. הכל הישר לטייפ רגיל. הוא היה מוציא את החומרים על קסטות עם עטיפות מעשה ידיו ואם היה ביקוש לקסטה, הוא פשוט היה מקליט אותה שוב מחדש ומוכר למי שרוצה. האותנטיות של אותן הקלטות היא כמעט כמו מבט מקרוב על לב בשנייה שהוא נשבר. יש כאלה שלא עומדים בזה, אין פה טיוחים.

      ג'ונסטון הוא אנטי גיבור מהזן הנדיר של רוקי אריקסון. כזה שהעולם מגלה בזכות המעריצים שלו, שמוכרים הרבה יותר ממנו, אבל שאם זה היה תלוי בהם - האליל שלהם כבר מזמן היה יושב על כס המלוכה הראוי לו. אריקסון נחשף לרוב העולם בזכות “Where The Pyarmid Meets The Eye”, אלבום קאברים לשיריו מ-1990 בו השתתפו מעריצים כמו REM, דה ג'יזס אנד מרי צ'יין, פריימל סקרים, ג'וליאן קופ והבאטהול סרפרז. השמות האלה היו מספיק חזקים כדי לגרום למאזינים רבים לשים לב למוזיקה החלוצית והמדהימה שאריקסון הוציא מאז סוף הסיקסטיז. דניאל ג'ונסטון חייב את החשיפה המהותית הראשונה שלו בעולם לקורט קוביין המנוח, שהצטלם שוב ושוב כשהוא לובש חולצה שג'ונסטון צייר (של אלבומו "Hi, How Are You").

      ב-2004 יצא אלבום מחווה בשם "The Late Great Daniel Johnston – Discovered Covered”, בו שרים משיריו, באהבה רבה ומורגשת, אמנים קטנים ולא מוכרים כמו טום ווייטס, בק, ברייט אייז, הפליימינג ליפס, מרקיורי רב, דת' קאב פור א קיוטי, האילז וטי.וי און דה רדיו. כל אלה עשו לו שירות נפלא והניעו לכיוונו המוני מאזינים חדשים. תעודות ההכשר האלה אינן משהו שמי שכבר מכיר את המוזיקה שלו צריך, אבל אם הן יביאו אליו מאזינים נוספים גם היום - זה לגמרי שווה את זה.

      וגם אם עד היום לא נחשפתם לג'ונסטון, אל תפספסו את ההזדמנות לתפוס אותו בהופעה ראשונה בארץ, ב-28 במאי בבארבי ת"א. זה עשוי להיות חשוף ומרטיט בדיוק כמו כל מפגש מוקלט איתו, אם לא יותר. בראשון הקרוב, החל מ-14:00 ועד 18:00, יהיה לי הכבוד לערוך ולהגיש מרתון דניאל ג'וסטון ברדיו הקצה, שיספר מוזיקלית את הסיפור של האיש, מכל כיוון שרק אספיק לכסות. אתם מוזמנים להאזין.

      (קוואמי)

      Primal Scream – More Light

      התנהלות העניינים של פריימל סקרים מעולם לא היתה צפויה. אף אחד לא ציפה מהלהקה הזאת, שנשמעה בתחילת דרכה כלא יותר מעוד להקת אינדי רוק בריטית נחמדה, שתביא איתה את אחת הבשורות המוזיקליות המהפכניות של הניינטיז. אבל אז, ב-91' יצא "סקרידמליקה". אף אחד לא ציפה שאחרי הבשורה הזאת הם ירצו להוציא אלבום שיתכתב עם ג'ורג' קלינטון והרולינג סטונז; המהפכנות נגמרה, המבקרים התרחקו. אף אחד גם לא ציפה שתשע שנים אחרי סקרימדליקה הם בכלל ישחררו עוד מאסטרפיס, ועוד בדמות התקליט הקיצוני והמיליטנטי "XTRMNTR" (ואגב כך ימציאו את כללי הכתיב ההיפסטרי). אחריו הם שוב שיחררו חומרים מצוינים אבל פחות, בואך חומרים בינוניים ומטה, ואז שוב עלו למעלה, אבל עלייה שאין בה בשורה. מי בכלל מצפה עדיין שפריימל סקרים שוב יביאו אותה באלבום מפוצץ מוח? והנה, השבוע זה קרה. 13 שנה אחרי "XTRMNTR" הם משחררים את “More Light” ומשלימים טרילוגיה של מאסטרפיס בכל עשור. “More Light”, לפחות על פני השטח, הוא המפוזר סגנונית מבין שלושת האלבומים הדגולים שלהם, אבל הוא רעב לטרף לא פחות מ"XTRMNTR" ומ"סקרידמליקה". ניכר שהאלבום הזה מאוד רוצה להוכיח משהו: להוכיח שהלהקה הזאת עדיין יצירתית וסוחפת, להוכיח לבני גילם שחתרנות זה משהו שאסור לאבד כשאתה כבר לא ילד, ולהוכיח לילדים שיש להם עוד הרבה מה ללמוד מבובי גילספי ושות'.

      את הפקת האלבום הם הפקידו בידיו של דיוויד הולמס, ואף אחד מהכוחות אינו גונב את ההצגה – זהו הוא אלבום משותף ללהקה ולמפיק. אין פה תופעה אחת מובהקת שהאלבום הזה מגדיר. “More Light” הוא התפוצצות חופשית של פסיכדליה כבדה, סקסופונים מלנכוליים ומחשמלים, פולקיות מרחפת, טבלות הודיות, מקהלות סול ולוחמנות לא צדקנית. כולם מתמזגים זה לזה משיר לשיר, כשכמעט לאורך כל האלבום זורמת האלקטרוניקה בעדינות ומבלי לכפות את עצמה, כאומרת "תראו, חיברנו אלקטרוניקה ורוק, לא תאמינו!" - היא שם, מבלי שתרגישו. הם חזרו לשירים עם אורך נשימה, שאינם מתחשבים בזמן ש"אמור" להיות להיט רדיו, כמו הסינגל "2013" וכמו “Relativity” המפתיע. כשמתחיל "Culturcide", נדמה שזה עומד להיות קטע דאבי נחמד. עד שהוא מסתיים השיר הזה כבר הספיק להפוך להר געש שמונע על ידי רייב מחאתי של רוקנ'רול, בלאקספלויטיישן סול וגם מה שנשמע כקולו של מת'יו דיר, שבכלל מתברר כחברם הוותיק וחתרן בלי נלאה בפני עצמו, מארק סטיוארט.

      "Hit Void" הוא שיר שוגייזינג רושף, שמזכיר למי ששכח ששוגייזרים יכולים גם להתפוצץ ולא רק להתכנס פנימה. “Tenement Kid” הוא ואלס של פסיכדליה, ב“Elimination Blues” אפשר לשמוע את קולו של רוברט פלאנט ולא אתפלא אם בבלדה הפולקית היפהפייה “Walking With the Beast” הם חשבו על ניק דרייק. ויש עוד. זה אומר שסיכוי לא רע שבאיזור 2023 פלוס מינוס הם יביאו אותה באלבום המהמם הבא שלהם, ועכשיו כשהבנו את הקצב, זה ממש בסדר.

      ביום שני הקרוב תשדר דנה בלום ספיישל פריימל סקרים ברדיו הקצה, מ-15:00 עד 18:00, לכבוד צאת האלבום

      (קוואמי)

      Numbers on the Board

      פארל וויליאמס, איש הנפטונז, חזר לאחרונה לפיד שלנו בזכות השיר שהפיק לרובין ת'יק, שיתופי הפעולה עם דאפט פאנק, וכמובן בזכות התגלית המרעישה שהאיש לא הזדקן ביום ב-20 השנים האחרונות. אבל לא עליו רציתי לדבר. בתיק העבודות השמן שלו, יש פולדר מיוחד לעבודה עם הקליפס, צמד אחים שזכה להרבה שבחים ולמעט הצלחה מסחרית. לפני כמה שנים הצמד הודיע על הפסקת הפעילות המשותפת, וכל אחד מהם יצא לקריירת סולו. Pusha T חבר לקנייה ווסט, ואפילו הוציא איתו אלבום לפני שנה וחצי, שלא השאיר חותם מיוחד.

      והנה פתאום, בהפקה משותפת עם קניה ווסט, מגיע "Numbers on the Board", קטע עם ביט פשוט ומדהים. כאילו שבחדר אחד נמצאים ביחד הכימיקל בראדרס על קראק, תינוק שמתופף על סירים שמחוברים למיקרופונים של איינשטורצנדה נויבאטן וזקנה סנילית שמזפזפת דרך ערוצי מטיפים אוונגליסטים. ואז פתאום, באמצע הקטע פתאום מופיע סמפול של ג'יי זי, מתוך "In My Lifetime, Vol. 1” - וכשאתה חושב שהנה, כל הביט הולך להתהפך, הוא חוזר לנקודת המוצא ברגע לא צפוי.

      שיר כזה, ביט כזה, ששובר את מוסכמות הסאונד, נדיר במיוחד בתקופה האחרונה שבה היפ-הופ נשמע כמו חיקוי פוטושופ על סטרואידים של להיטי יורוטראש מתחילת הניינטיז. קומפלט עם הראפר המעפן ("אתם יודעים שאני רציני כמו סרטן כשאני אומר שקצב הוא רקדן”). פעם, לא כל כך מזמן, כשטימבלנד והנפטונז היו בשיא הכושר, לשמוע שיר היפ הופ מלא בהפתעות לאוזניים היה עניין שבשגרה. מגיע לנו עוד מאלה.

      (נדב רביד)

      איזה שיר הכי אהבתם השבוע? ספרו לנו בפייסבוק