פסטיבל קאן 2013: ארי פולמן, אמה ווטסון והרבה דם

לאחר ש"גטסבי הגדול" הוציא אותו לדרך ביום רביעי, תפס פסטיבל קאן תאוצה, ומתחת לטיפות הגשם הסוער צצו סופות קולנועיות של ממש ומנגד גם סערות בכוס תה. אז מה הסרטים הבולטים שהוקרנו בריביירה ביומיים האחרונים?

מה קורה קאן: חמש שנים לאחר "ואלס עם באשיר", אחד מהלהיטים הגדולים של פסטיבל קאן בשנים האחרונות, הציג בו הבמאי הישראלי את עבודתו החדשה. הפעם, רק חצי ממנה באנימציה, והחלק האחר עם שחקנים בשר ודם, רובם כוכבים הוליוודיים מן השורה הראשונה – רובין רייט, ג'ון האם, הארווי קייטל, פול ג'יאמטי ואחרים. במקרה זה, הסיפור אינו מבוסס על חייו של הבמאי, כי אם על ספר של סטניסלב לם. בהשראתו, הוא מתאר לנו עולם עתידני שבו מטשטשים הגבולות בין הזיה למציאות.

איך היה: גם בסרטיו הקודמים, "קלרה הקדושה", "Made In Israel" ו"באשיר" כמובן, פולמן גילה שאפתנות עצומה והימר בגדול. אך הפעם הוא מרחיק לכת גם בסטנדרטים שלו, והסיכון משתלם לו: התוצאה היא טריפ קולנועי ייחודי, שמעניק לצופה תחושה כי לקח LSD גם בלי שנגע בסם. כמו כן, הסרט לא רק מסחרר את העיניים, אלא מצליח להפעיל את התאים האפורים במלוא כוחותיהם, ובסופו של דבר גם מרגש. נוסף לזאת, רייט בתפקיד חושפני להפליא עושה בו את אחד התפקידים הגדולים של חייה. בקיצור אוי ואבוי לכולנו אם העתיד של העולם ייראה כפי שמתואר כאן, אבל אם הבמאי הישראלי הוא נביא אמת והעתיד של הקולנוע יתגלה כיצירות שכאלה, הרי שהאופק זוהר כמו האנימציה כאן.

הרגע הבלתי נשכח: סצינה סוריאליסטית ופסיכדלית שבה פולמן ממחיש לנו באנימציה את כל המופלאות והמופרעות של התודעה האנושית.

מסביב להקרנה: בסיום הפרמיירה של הסרט, עלה פולמן הנרגש על הבמה וענה לשאלו הקהל. בתשובה לשאלה אם וכיצד שינתה המועמדות לאוסקר של "באשיר" את חייו, ענה כי "זה לא שינה כלום. טסתי בזמנו לאל.איי במחלקה ראשונה, אבל חזרתי מהטקס במחלקת תיירים, וישבתי ליד השירותים, מחוץ בין שני כבדי משקל".

לאחר מכן, ביקש אחד מן הנוכחים לדעת מדוע סגנון האנימציה כאן כה שונה מזה שהיה ב"באשיר". במענה לכך, השיב הבמאי – "בהתחלה יצרנו בסטייל דומה לזה של הסרט הקודם, אבל אז זרקנו הכל לפח. חיפשנו משהו אחר ובסופו של דבר הלכנו לכיוון של אנימציה קלאסית, מהסוג שהיה בשנות השלושים והפוך לגמרי למה שיש היום, שזה דברים שאנשי הצוות שלי ואני לא כל כך אוהבים, למשל אנימציה תלת-ממדית".

בהמשך לכך, שוחח פולמן בקצרה בארבע עיניים עם וואלה! תרבות. "לא התרגשתי ככה מאז הלידה של הילד הראשון שלי", אמר לי בעת שישבנו בלובי המלון הסמוך לאולם ההקרנה. "הפרמיירה הזו באה בסופן של ארבע שנים ארוכות עד מאוד. נוסף לכך, בניגוד לפעם שעברה שבאנו משום מקום, במקרה זה הגענו לקאן עם משא של ציפיות, וזה משהו שאני לא כל כך יודע איך להתמודד איתו". בתגובה לאמירה שהקהל האירופאי שהכיר אותו מ"באשיר" יופתע לגלות כי הוא בעצם גיק של מדע בדיוני מן המניין, הצהיר "מדע בדיוני זה הז'אנר האהוב עליי, ובעיקר מד"ב כבד. אתה לא יכול לדמיין על כמה בנות ויתרתי כשהייתי ילד בגלל שקראתי ספרים כאלה. זה החומרים שאני הכי מסתדר איתם. 'באשיר' היה יציאה חד פעמית".

מה יקרה מקאן והלאה: בהתאם לכך שפולמן בעצמו מעיד כי זהו סרט מד"ב הארד-קור, אפשר לחזות כי זהו מוצר שלקהל הרחב לא יהיה קל להתמודד איתו. התגובות המעורבות באולם מיד לאחר סיום ההקרנה, כמו גם הביקורות שהתפרסמו בתקשורת העולמית לאחר מכן, כבר מעידות על כך. בין אלה, אפשר למצוא בווראיטי, עיתון התעשייה החשוב ביותר, תחזית שנראית מדויקת להפליא לגבי עתידו של "כנס העתידנים" – הוא לא ישבור קופות ולא יהיה מועמד לאוסקר, אך יזכה במהרה למעמד פולחני.

מה קורה קאן: שבע שנים לאחר שהקהל בריביירה שרק לה בוז על "מרי אנטואנט" המופתי דווקא, שבה הקולנוענית לגוב האריות של קאן. הפעם, היא עשתה זאת עם דרמה המבוססת על סיפור שהסעיר את מדורי הרכילות והפלילים בחוף המערבי: מעלליה של חבורת מתבגרים, ובה כמה נערות ובן תשחורת אחד, שפרצו לבתיהם של סלבריטאים. בתפקיד הראשי: אמה ווטסון, בהופעה הפרובוקטיבית בחייה.

איך היה: בקרב על תואר "סרט הילדות הרעות הטוב של השנה", קופולה מכה את "ספרינג ברייקרס" של הרמוני קורין שוק על ירך. בניגוד אליו, לה יש סיפור קוהרנטי ואמירה חדה ומגובשת, עבודת בימוי יצירתית אך חסרת יומרה וכן אנושיות ואירוניה, שגם מתאזנות היטב. עם זאת, לדרמה הזו יש גם בעיה מובנית שהיא לא מצליחה להתעלות עליה: הסיפור שעומד במרכזה נשמע מעניין רק על הנייר, וככל שהוא מתפתח, מתגלה כי אין בו די בשר להחזיק ולו תשעים דקות. לכן, התוצאה מונוטונית ודי חסרת חיים.

הרגע הבלתי נשכח: אמה ווטסון חורצת לשון למצלמה, ובלי להוריד פריט לבוש אחד מתעלה על מידת הארוטיקה והפיתוי שיצרו סלינה גומז ושאר חברותיה המעורטלות ב"ספרינג ברייקרס".

מסביב להקרנה: מבין הידועניות שבתיהן נפרצו במציאות, אחת הסכימה שקופולה תצלם במעונה, ואף הגדילה לעשות והגיעה להקרנת הבכורה בקאן. אין זה מפתיע לגלות כי מדובר בפריז הילטון, שמיד לאחר הפרמיירה הואילה לצייץ את ביקורתה המלומדת עליו – "אהבתי את 'בלינג רינג'! סופיה קופולה היא באמת כה מוכשרת, ואמה ווטסון ושאר הקאסט היו מדהימים". בקיצור, עדיין לא נמצא תחליף למבקר המנוח רוג'ר אברט.

מה יקרה מקאן והלאה: יותר מכל, נראה שהסרט בעיקר יעזור להמשך הקריירה של ווטסון. הבשלות, המיניות והממזריות שהיא מפגינה כאן מרחיקים אותה עוד יותר מהמורשת של "הארי פוטר" ומקרבים אותה לתפקידים של פאם-פאטל אמיתית. רוני מארה, מאחורייך.

מה קורה קאן: לאחר שצפו בזוהר הריקני של בברלי הילס אצל קופולה, התאפשר לנוכחים בריביירה לראות איך החיים נראים מן הצד האחר של המסילה – באוקלנד, אחת הערים העניות בקליפורניה. סרט זה, שהיה הלהיט הגדול של פסטיבל סאנדנס האחרון, מבוסס על התקרית שהסעירה את המקום לפני כמה שנים: שוטר לבן ירה למוות בצעיר אפרו-אמריקאי לא חמוש, בנסיבות שככל שמעמיקים בהן מגלים עוד יותר כמה הן היו שערורייתיות.

איך היה: קוגלר מציג סיפור שקרה במציאות בכלים שנראים לקוחים מן המציאות. זהו סרט היפר-ריאליסטי, ברוח "יום ראשון הארור" ו"טיסה 93" של פול גרינגראס, ובדומה להן גם הוא מרתק ומטלטל בחלקו. עם זאת, הוא גם נופל כמעט בכל הפחים שממתינים ליצירות קולנועיות מן הסוג הזה, וחוטא במוסרניות, צדקניות, דידקטיות, גסות ופטרונות. במהלך כל החלק הראשון, למשל, נדמה כאילו שהבמאי מנסה בכל דרך ללמד אותנו כי גם שחורים עניים בעצם יכולים להיות אנשים נחמדים, כאילו שזה לא משהו שברור לנו מאליו.

הרגע הבלתי נשכח: השחזור האינטנסיבי ומקפיא הדם, כאילו בזמן אמת, של הרגעים בהם מצא הגיבור את מותו.

מסביב להקרנה: אחת הנקודות החזקות בסרט היא הופעתו של מייקל בי. ג'ורדן מה"הסמויה" בתפקיד הראשי, ובראיון לאינדי-וויר שהתפרסם לאחר ההקרנה הסביר הבמאי מדוע בחר בו. "אני משוגע על הסדרה, כמו כל אחד אחר שראה אותה. מייק היה מושלם לתפקיד. הדמות שלו נמצאת על המסך 98 אחוז מהזמן אז ידעתי שאצטרך ללהק מישהו שיוכל לשאת את הסרט על כתפיו ולגרום לקהל להזדהות איתו, והוא בדיוק האדם המתאים לכך. אני לא חושב שהיתה לו בעבר הזדמנות להפגין את יכולותיו בצורה כזו, ואני שמח שהענקתי לו אותה".

מה יקרה מקאן והלאה: בניגוד ל"חיות הדרום הפראי" שזכה בקאן לתשואות, סרט זה לא שיחזר את קבלת הפנים הנלהבת מסאנדנס. אולי מפני שקוגלר מנסה להאכיל כאן בכפית, והקהל האירופאי לא אוהב שאמריקאים עושים לו את זה. אז בצרפת ובסביבתה לא צפויים לדרמה גדולות ונצורות, אך במולדתה נראה כי עתידה מובטח: האיכויות שיש בה, בנוסף לעובדה שבהוליווד מחזיקים מיצירות "חשובות", מעמידים אותה על קו המירוץ בדרך למקום השמור באופן מסורתי לעבודות אינדי בטקסי האוסקר.

מה קורה קאן: דרמה מקסיקאית על משפחה שמסתבכת שלא בטובתה במלחמת הסמים הלאומית.

איך היה: עד כמה שגם סרטים דומים קודמים ("מיס באלה" למשל) היו אכזריים וקשים, הפעם מתקבלת תמונה פנורמית אלימה ועגומה עוד יותר של החברה המקסיקאית. התוצאה מאירת עיניים מבחינה זו, אבל לא משום בחינה אחרת: הדרמה אמנם מבוימת במיומנות, אבל הקצב שלה לא סוחף, הדמויות לא מעניינות והסיפור כשלעצמו לא מצדיק את האנרגיות של הצופים. בסופו של דבר, מאחורי כל האלימות והדם לא מסתתר כאן הרבה.

הרגע הבלתי נשכח: הסצינה שבה עבריין נוקם בשותף בוגדני בדרך שטרם נראתה על מסכי קאן – שופך בנזין על אבר מינו ומצית אש. הבמאי לא מהסס לצלם באופן מקורב וממושך את התבערה במפשעה, ומובן כי בתגובה לכך רבים מן הצופים עזבו את האולם.

מה יקרה מקאן והלאה: האמת? לא הרבה. הסרט ודאי יעורר במקסיקו ומחוץ לה דיון מחודש במצבה של החברה המקומית, אך קשה להאמין שעוד יותיר חותם בעולם הקולנוע. לא נראה גם שיש לקחת אותו בחשבון כמועמד לדקל הזהב, הפרס היוקרתי בתחרות הרשמית, ונצטרך לחכות לשמונת הימים הבאים כדי לראות מי הסרטים שכן ראויים לכך.

פסטיבל קאן 2013: כל הכתבות