פסטיבל קאן 2013: דוקו השואה המטלטל שיעורר סערה

סוף השבוע הראשון של פסטיבל קאן הסתיים, ועתה כבר אפשר לסכם שלאורך כל אחד מימיו, הוא התנהל לפי מנגינה קבועה – תערובות של סרטים מצוינים ובינוניים. בלי נפילות כואבות, מהסוג שהיה כה שכיח כאן בעבר, אבל גם בלי משהו שיגרום לצופה לזעוק "וואו, לא ראיתי את זה בא". כך היה גם אתמול:

מה קורה קאן? סרטו התיעודי החדש של קלוד לנצמן ("שואה") כרגיל מפרך באורכו – כמעט ארבע שעות. במקרה זה, הוא מציג סיפורו של בנימין מורמלשטיין, הרב האוסטרי שהיה יו"ר מועצת הזקנים של גטו טרזיינשטט. היו שראו בו גיבור שהציל את חייהם של אלפי יהודים, אבל הנטייה המקובלת היתה לתפוס אותו כבוגד מנוול. גרשום שלום קרא להמית אותו בתלייה, נמנע ממנו להעיד במשפט אייכמן ובאופן כללי הוא הוכרז כפרסונה נון גרטה בישראל ולכן בילה את שארית חייו לאחר מלחמת העולם השנייה ברומא.

איך היה: מן הסתם, לא קל לצלוח את הצפייה בסרט המעמיק, האיטי והארוך, אך מובן גם שהוא מרתק. הדיון של הבמאי בפועלו השנוי במחלוקת של מושא התיעוד מתגלה כמאיר עיניים ומטלטל. יותר מכל, מעניין לבחון אותו מול יצירה קולנועית טרייה אחרת ועלילתית במקרה זה, "חנה ארנדט". זאת שכן מסמך הדוקו מערער על שתי הקביעות המפורסמות של הפילוסופית – שדווקא לולא מנהיגי הקהילה באירופה, בהחלט ייתכן שהיו נרצחים פחות יהודים בשואה; ושפועלו של אייכמן מייצג את הבנאליות של הרוע. לנצמן מתעמת עם שתי הגישות הללו באופן המנומק ביותר שאפשר להעלות על הדעת, וכך מכניס גם את פרי יבולו הטרי לקאנון הקולנועי של סרטי השואה.

מסביב להקרנה: מובן שבשל אורכו של הסרט, רבים נרתעו ממנו, ובאופן חריג יחסית לקאן האולם לא היה מלא. עם זאת, בין הנוכחים הרבים אפשר היה למצוא כמה דמויות בכירות במושגים צרפתיים. בין אלה, נצפו שרת התרבות וכן הגברת הראשונה – ולרי טרירויילר, בת זוגו של הנשיא פרנסואה הולנד, שהגיעה במיוחד מפריז. היא ושאר הצופים כיבדו את לנצמן במחיאות כפיים בעמידה פעמיים: לפני ואחרי ההקרנה. כך ייעשה לאגדה קולנועית חיה.

מה יקרה מקאן והלאה? ארוך ככל שיהיה, הסרט לא מסיים דיון אלא רק פותח אותו. בהתאם לכך, סביר להניח שעוד נשמע רבות על השאלות שעולות בו, ומטבע הדברים הן יהדהדו בעיקר בישראל. ככל הנראה, הוא יוקרן כבר בפסטיבל ירושלים הקרוב, וכך הסערה שהוא מעורר תגיע גם לארץ בעוד חודשיים בלבד.

מה קורה קאן? השחקן-במאי הצרפתי גיום קאנה ("שקרים לבנים קטנים") מגיש עיבוד מחודש ודובר אנגלית לדרמת פשע זניחה למדי שנעשתה לפני כמה שנים במולדתו. קלייב אוון ובילי קרודפ מגלמים שני אחים בניו יורק של 1974 – האחד עבריין, האחר שוטר. לצידם מככבות גם מילה קוניס ומריון קוטיאר.

איך היה: בסרטו הראשון כבמאי הוליוודי, השכיל קאנה לגייס קאדר שחקנים מרשים, וכולם עושים עבודה טובה. גם רוב סצינות האקשן עובדות היטב, בעיקר שני מרדפים באמצע ובסיום. אך רגעי הדרמה נגועים בקיטש, התסריט עמוס מדי והעסק כולו מתארך שלא לצורך ומתפרש על פני יותר משעתיים. לאורך כל הזמן הזה, אין כאן אלמנט מקורי אחד וגם לא טאץ' ייחודי או סטייל – אפילו אי אפשר להבחין שהסרט מתרחש בשנות ה-70 ולא בכל תקופה מודרנית אחרת. בקיצור, אין ברירה אלא לחכות לעיבוד יפני של הרימייק האמריקאי הזה כדי לקבל קצת מעוף.

הרגע הבלתי נשכח: השנייה האחרונה של הסרט, בה קופאת התמונה ונעצרת על דימוי רב עוצמה.

מסביב להקרנה: בראיון למגזין וראייטי לרגל הבכורה העולמית של הסרט, הסביר קאנה כי תמיד רצה לעבוד בהוליווד בגלל שהדבר מגדיל את מרחב התמרון שלו. כמו כן, הצהיר כי הושפע בעשייתו מקלאסיקות פשע אמריקאיות של שנות ה-70, למשל "רחובות זועמים" של מרטין סקורסזה, ואכן במהלך הצפייה ניכר כי אלה היו מקורות ההשראה שלו.

מה יקרה מקאן והלאה? העובדה שסרט כה עמוס כוכבים התקבל לפסטיבל אך הודר מחוץ למסגרת רשמית כלשהי ניבאה את קבלת הפנים שצפויה לו בהמשך דרכו. הוא לא יעבור לגמרי מתחת לראדר, אבל איש לא יטרח להעניק לו תשומת לב מיוחדת.

מה קורה קאן? סרטו של הבמאי ההולנדי האלמוני-למדי הזה התקבל לתחרות באופן מפתיע. המותחן מתאר כיצד חודר השטן, בלבוש של זר מסתורי, אל תוך ביתה של משפחה אמידה, ואיך הוא זורע בה הרס.

איך היה: כבר בשלב מוקדם מתברר כי היה ראוי לכלול את הסרט בתחרות הרשמית, גם אם זה היה על חשבון יוצרים מוכרים בהרבה מאשר ואן ורמרדם. כפי שציין וצייץ בערך כל מבקר שראה את "בורגמן", ההולנדי משלב כאן בין "תיאורמה" של פזוליני ו"משחקי שעשוע" של הנקה ומוסיף לכך קונספט ייחודי משלו. כך הוא מצליח להשתמש בעלילה הפנטסטית כדי לדבר על המציאות האקטואלית ולהציג את הגזענות, הניוון, הצביעות ותחושת האשמה הנוצרית של החברה האירופאית המודרנית והדועכת.

אך אף שהתוצאה מסקרנת לכל אורכה, חסר בה היגיון פנימי – לא ברור, למשל, האם נסיך החושך מנסה להנחיל שטניות באנשים או רק להוציא את הרוע שהיה קיים בהם מלכתחילה. לכן, הסרט לא באמת מצליח לשכנע. גם רמת תצוגות המשחק שבו אינה מן המשובחות, ואינה תעודת כבוד לתעשיית הקולנוע ההולנדי.

בסיכומו של דבר, זהו מותחן אימה מוצלח, אך יש תחושה שיכול היה להיות שלם עוד יותר. לכל הפחות, ייאמר לזכות יוצרו שלא נכנע לסף הגירוי הגבוה של הצופה המצוי בימינו, ולמרות שאופי העלילה הזמין זאת, נמנע מפרובוקציות סדיסטיות לשם הזעזוע בלבד. מגיעה לו תודה גם על הליהוק של הדנית שרה היורט דיטלווסן כאומנת של המשפחה. התחרות השנה קשה במיוחד, ובכל זאת היא ראויה לתואר המרענן הרשמי של הפסטיבל.

הרגע הבלתי נשכח: גם כאן, הוא מגיע בסצינת הסיום ממש, ומוכיח שכדברי הפואמה של ת.ס אליוט, סוף העולם לא יבוא בבום אלא בצמרמורת דקה.

מה יקרה מקאן והלאה? "בורגמן" נופל בין הכיסאות – לא בדיוק סרט פסטיבלים מצוי, לא ממש מותחן אימה לקהל רחב, אבל דווקא בגלל טבעו המוטנטי, הוא כבר התחיל להתחבב על מבקרים רבים שמעריכים את הממזריות והחוצפה שלו. צפו לפגוש אותו בעוד חודשים רבים בשלל רשימות "הסרטים הטובים של השנה", ואל תופתעו לראות בקרוב גם עיבוד הוליוודי מעט פחות מעודן שלו, עם מייקל שאנון או טום הרדי בתפקיד השטן.

הסרט החדש של האחים כהן, "Inside Llewyn Davis", המשיך להיות שיחת היום בריביירה גם ביום שלאחר הקרנתו הראשונה. התגובות עדין נעות בין משולחי הרסן שמכתירים אותו כיצירת פאר ואלה שאוהבים אותו עד מאוד אך בכל זאת מבקשים לשמור על פרופורציות (אני שייך למחנה השני והמאופק יותר). בינתיים, גם מסיבת העיתונאים של הלהיט הטרי עוררה המולה. זה התחיל בטון מחויך ובמחיאות כפיים רועשות לכוכב הסרט, אוסקר אייזק, אך המשיך במבוכה.

זו נוצרה כתוצאה מעיתונאי גרמני, שמשום מה התעקש לתהות האם בני עמו איבדו את חוש ההומור שלהם בגלל מלחמת העולם השנייה, ואז שאל "האם יש ליהודים הומור משלהם, ואם כן מה מיוחד בו?". קושיה ברוח דומה הולידה לפני שנתיים את סקנדל פון-טרייר, כך שברור כי הנוכחים במקום נכנסו כתוצאה ממנה ללחץ. ג'סטין טימברלייק, המופיע בסרט בתפקיד משנה, מיהר לעזרה וזעק "זה נשמע לי כמו מלכודת". הוא הרוויח ליוצרים זמן, ובסופו של דבר ג'ואל כהן התעשת. "אין כמו השואה כדי ליצור סוג מיוחד של הומור", ענה בקצרה, ועבר מיד לנושא הבא.

ומן הנקודה היהודית בפסטיבל לזו הישראלית – בעוד יותר ויותר ביקורות מתפרסמות ברחבי העולם על "כנס העתידנים" של ארי פולמן ומגדירות אותו כסרט פולחן, הבמאי התראיין לווראייטי – כזכור, המגזין החשוב בהוליווד. הכתבת דברה קמין הציגה אותו כדוגמה לכך שלמרות ההתפתחות האמנותית של הקולנוע הישראלי, קוטנו של השוק במדינה מאלץ את יוצריו לגייס כספים בחו"ל, וכך גם במקרה זה הכסף לא בא רק מהארץ אלא גם מגרמניה, צרפת, בלגיה, פולין ולוקסמבורג.

"אני לא רואה שום דבר רע בקו-פרודוקציות", צוטט פולמן בהקשר לכך, והוסיף גם שלא היה יכול להרים הפקה כזו בכסף ישראלי בלבד. עם זאת, גם לגייס הון מעבר לים לא היה קל לדבריו: "קשה לצאת מהלופ", אמר היוצר, שהפעם ביים בשפה האנגלית ומיקם את זירת ההתרחשות בארצות הברית. "באירופה חושבים שאם אתה ישראלי אז אתה צריך לעשות סרטים ישראלים דוברי עברית, בדיוק באותה מידה שאם אתה פלסטיני אז עלייך לשבת בעזה ולעשות סרטים פלסטינים". בהקשר זה, היום (שני) אפשר יהיה לצפות בקאן בהקרנת בכורה עולמית של "עומר", סרטו של האני אבו-אסעד ("גן עדן עכשיו") שהוא ההפקה הקולנועית הראשונה באורך מלא שמומנה כולה בידי הרשות הפלסטינית.

פסטיבל קאן 2013: כל הדיווחים
מה דעתכם - הסרט של לנצמן יעורר מהומה בישראל? דברו על זה בפייסבוק