במהלך עשר שנות קיומה הפכה "ארץ נהדרת", תכנית הבידור של קשת, לאחת מספינות הדגל המובהקות והעקביות של הזכיינית. לכאורה מעמד שכל תכנית יכולה רק לחלום עליו, אבל לפעמים, מסתבר, הברכה הזאת היא גם קללה. קחו למשל את תכנית העשור של "ארץ" ששודרה אמש: מה שהיה אמור להיות היהלום בכתר לוח השידורים, חגיגה מפומפמת היטב שמחזירה את כוכבי העבר לאירוע טלוויזיוני שאסור להחמיץ בגיבוי תערוכה חגיגית במוזיאון ארץ ישראל הפך לבסוף להערת שוליים קטנה בצד ההדחה של הערס עם הפסים מ"האח הגדול" הספינה הגדולה והחדשה יותר בצי של קשת.
אין מה לעשות, הפריים טיים הוא זירה אכזרית, ועשור בשנות תכנית טלוויזיה, גם השורדניות שבהן, הוא גיל בלאי שהופך כל תפוח אדמה חם למנה צוננת. "ארץ נהדרת" היא לא סתם תכנית שורדת, היא נס רפואי שהצליח להמשיך ולהניב מספרים נאים גם בעונה האחרונה; ובכל זאת, בקרב על שיחות הברזייה של הבוקר שאחרי היא תפסיד כנראה לרוני מיילי.
מצד שני, יש גם יתרונות בטיסה הזאת מתחת לרדאר היא מאפשרת לבחון באופן נקי יותר ודרמטי פחות את ההישגים של "ארץ נהדרת". אם ביום העצמאות האחרון, ראיון אומלל אחד עם ראש הממשלה שלף מהנפטלין את הדיון הנושן אודות סאטירה בטלוויזיה וגרר האשמות מוצדקות במקרה הזה על כך שמולי שגב וחבריו אינם ממלאים את תפקידם המוסרי; אזי את הפרק של "ארץ" ששודר אתמול כבר מותר היה לבחון עם קצת פחות מטענים. אז איך היה? חביב, תודה: כמה הופעות אורח מתבקשות של דמויות מהעבר (דווקא המערכון של לובה לא היה כתוב טוב), כמה חיצים מנומסים שנשלחו לעבר פוליטיקאים (בלטה לטובה הפארודיה המוצדקת להפליא על הבת-מצווש של הנשיא) ובעיקר, בואו נודה, הרבה תעופה עצמית של היוצרים, עטופה במעטה דקיק במיוחד של מודעות עצמית. הנוכחות של ליהיא האשטאג הביקורתית (ליאת הר לב, כרגיל, מצטיינת) תיפקדה כמצנן מובנה של נקודת המוצא המתבשמת בעצמה של הספיישל הזה, אבל לא הצליחה להסתיר את העובדה שהאנשים מאחורי "ארץ נהדרת" בסך הכל נותנים לעצמם כאן ח"ח גדול.
והיי, גם זה בסדר מערכת "ארץ נהדרת" עשתה מספיק בעשר שנים כדי להרשות לעצמה להתרפק קצת. וכיוון שברוב המובנים היא באמת לא איזה סאטירה נשכנית במיוחד, שביעות הרצון הזאת אפילו לא ממש צורמת. פרק העשור של "ארץ נהדרת" כנראה לא יכניס אף מערכון לפנתיאון של התכנית, אבל מתחשק לחגוג איתו. מתחשק להתעלם מהפגמים הרבים של "ארץ נהדרת", מהרכות שלה, מהעובדה הידועה שהיא פועלת בתוך המנגנון של הטלוויזיה המסחרית, שהיא לפעמים מכנית מדי ולעתים לא חריפה דיה, ולהיזכר שלפני עשר שנים, לא היתה לנו כאן תכנית בידור מצחיקה באמת.
"ארץ נהדרת", גם אם קשה היום לזכור, היתה זינוק קוואנטי ברמת ההומור שמוצא את דרכו לפורמט המוני ובידורי במוצהר השוו אותה לפרקים ישנים של "רק בישראל" ותרגישו מיד בהבדל. היא היתה אבן דרך. נכון שהפרקים הגדולים ביותר שלה היו אלה שכן העזו לצעוד לטריטוריה סאטירית מובהקת יותר, כמו למשל הטיפול במבצע "עופרת יצוקה"; אבל אם נפסיק לרגע לצפות ממנה למוצר שהיא מספקת לעיתים רחוקות כל כך, נגלה במקום סאטירה בינונית תכנית בידור היסטורית: כזאת שחשפה לקהל הרחב עשרות כשרונות, שמרה על רמה גבוהה לאורך הדרך, הנפיקה אינספור קץ'-פרייזים ובסך הכל הפכה את הטלוויזיה המסחרית שלנו לנעימה ומעניינת יותר. זאת מסורת טלוויזיונית בריאה, כזאת שחשוב שיש לנו כאן, במיוחד בעולם הטלוויזיה העכשווי, המשעמם עצמו לדעת עם רוני מיילים למיניהם. מה יש לומר שיהיה במזל.
מה חשבתם על פרק העשור של "ארץ נהדרת"? דברו על זה בפייסבוק