פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלוג הקצה: הנציג של ישראל באירוויזיון האלטרנטיבי

      אדם כהן האלמוני מיבנה כובש את העולם, דירהאנטר משתלטים על לוח השידורים, Koreless מפציץ בביטים מהפכניים וקווינס אוף דה סטון אייג' עושים סרט. הבלוג השבועי של הקצה

      האזינו לשידורי רדיו הקצה
      לעמוד הפייסבוק של רדיו הקצה
      לכל הטורים של הקצה

      מצעד פרטי של שירי דירהאנטר

      deerhunter (GettyImages)
      (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      לא מזמן כתבו כאן בוואלה! תרבות על יופיו של "מונומניה", האלבום החדש של דירהאנטר. גם אצלנו ברדיו הקצה יש סוג של הסכמה שהלהקה הזאת היא אחד הדברים היותר נפלאים שקרו לעולם בעשור האחרון. לכבוד יציאת האלבום החדש הזה, ישדר אצלנו ניב הדס ביום שני הקרוב ספיישל דירהאנטר, תכנית בת 3 שעות בשידור חי: מ-15:00 עד 18:00. נשמח אם תאזינו, ולקראת הספיישל, הוא בחר את חמשת שירי דירהאנטר האהובים עליו:

      He Would Have Laughed (Halcyon Digest)

      השיר שסוגר את "Halcyon Digest", ומוקדש למוזיקאי הגראג' המנוח ג'יי ריטארד, חברו הטוב של ברדפורד קוקס שמת ממנת יתר. הגיטרה, שנשמעת כאן לפרקים כמעט כמו נבל, מנהלת דיאלוג אופטימי עם הטקסט שמספר סיפור עצוב.

      Agoraphobia

      הגיטריסט לוקט פנדט הוא מעין ג'ורג' האריסון: הוא כותב רק שיר-שניים באלבום, אבל כל אחד מהם הוא פנינה.

      THM

      סיפור ספק אוטוביוגרפי של ברדפורד קוקס על יציאה מהארון, שמתכתב עם השירים הספק אוטוביוגרפיים של ג'רוויס קוקר, גם בעיבוד, גם בהגשה וגם בטקסט.

      Calvary Scars 2

      הצד האמנותי-אמביינטי-נויזי של דירהאנטר במלוא הדרו.

      Cryptograms

      שיר הנושא מתוך אלבום המפנה, שבו החלה דירהאנטר לא רק להרעיש, אלא גם לתקשר.

      (ניב הדס)

      Koreless – Yugen (אי.פי)

      כבר עם הקטעים הראשונים ששחרר לפני שנתיים, Koreless התבלט כמפיק ייחודי עם צליל מצומצם. כל קטע שלו מורכב ממספר מועט של אלמנטים, אחד מהם הוא כמעט תמיד קול אנושי שמסומפל והופך לכלי נגינה מעוות בעצמו. ואיכשהו, כמו להקת רוק של שלושה נגנים שמצליחה ליצור צליל דחוס ועמוס, Koreless יודע לטעון את הצליל שלו באינטנסיביות מהפנטת, שגם משדרת על תדר רגשי גבוה.

      באי-פי החדש, Koreless מצמצם את הצליל שלו אפילו יותר. תופים וכלי-הקשה, שגם ככה היו מועטים, נעלמו לגמרי מהמיקס. תפקידי הבאס, שטענו את הקטעים של קורלס בדחיפות, וגם שייכו אותו סגנונית לסצנת המוזיקה העכשווית שמתקיימת בשטח ההפקר בין דאב-סטפ וגאראג' להאוס וטכנו, נעלמו גם הם.

      חמשת הקטעים כאן הם יצירות קטנות לסינתיסייזרים וסאמפלר, סימפוניות לפ-טופ זעירות ורפטטיביות, שבמרכזן הטיפול שלו בקול האנושי. חיתוכים גסים של מקטעי קול קצרים, שהופכים ללופים בעלי אורך משתנה. כל חזרה של מקטע כזה מייצרת "קליק" דיגיטלי צורם, של עריכת סאונד מרושלת בכוונה. המלודיות שקורלס רוקח מהקולות האלה, מלוות בסינתיסייזרים אפיים, שכאילו נלקחו מפסקול של סרט מדע בדיוני מהאייטיז, כזה שבמקרה הטוב זוכה לשידור חוזר בערוץ MGM.

      Koreless ביקר בארץ לא מזמן, וההתרשמות ממנו כדי.ג'יי, כך שמעתי, היתה אפילו לא פושרת. אבל כמפיק מוזיקה, הוא מצליח להתבלט עכשיו מעל אוקיינוס של יוצרי ביטים דיגיטליים משוכפלים וזהים. ככה נשמע אנדרואיד שחולם על כבשים בוכות.

      (נדב רביד)

      Queens of the Stone Age - Like Clockwork... (סרט מצויר)

      אחד מהתקליטי הרוק המצופים של השנה הוא "Like Clockwork...", החדש של קווינס אוף דה סטון אייג'. על אף חיכוכים בין אישיים ומהלומות אגו בתוך ההרכב ומחוצה לו, הלהקה רכשה לעצמה מוניטין של הרכב נאמן לאלוהי הרוק,שמצליח לגשר בין רוק קלאסי, זכרונות גראנג'יים ואינדי-רוק מהעשור האחרון – ושמחבר בין אוהדי כל הסגנונות הנ"ל. השתתפותם בתקליט החדש של חבריהם הוותיקים דייב גרוהל ומארק לאנגן, יחד עם אורחים בדמות טרנט רזנור ואלטון ג'ון, לא פחות, תרמה גם היא למקדם הציפיות. בנוסף הוציאה הלהקה סדרה של חמישה קליפים לשירים מתוכו, שצפייה בהם ברצף יוצרת תחושה של סיפור בהמשכים, מה שאושש לבסוף בתחילת השבוע, כשהלהקה איחדה את כולם לסרט קצר בן כרבע שעה, שנקרא על שם האלבום החדש.

      מדובר בסדרת קליפים מצוירים שכולה סיפורים שמצטלבים אחד עם השני, ושמושתתים על דימויי אלימות קיצוניים ונוטפי דם. פסיכופטים שטובחים זה בזה ומלאכי מוות שמקיפים אותם לא מפסיקים להתפוצץ, ללכת מכות, להתיז דם ולהשמיד זה את זה, וכנראה שזו האנימציה שגורמת ללא מעט אנשים לקבל את כל הטבח הזה ביתר בקלות, וגם בסוג מסוים של הומור שחור. אם היו פה שחקנים בשר ודם כנראה שהתגובה היתה הרבה פחות נעימה, ואז זה היה פשוט נראה כמו זוועתון פעולה בדיוני, ממש לא לכל אחד.

      שיווקית, סדרת הקליפים הזאת היא צעד לגמרי מובן. האימאג'ים פה מטלטלים מספיק כדי לקעקע את יציאת האלבום החדש בתודעה הציבורית, שמסתמכת על ויזואליה לא פחות, אם לא יותר, מאשר על צלילים. בנוסף, זה גם סוג של מהלך שנועד לחזק את קווינס כלהקה קשוחה שלא רואה ממטר. מצד שני, אתם לא מקבלים גם את התחושה שהקליפים האלה קצת הרבה יותר אלימים ומלוכלכים מהשירים שעבורם הם נתפרו? למה שיר לא כל כך אלים מוזיקלית (ובלי קשר- מצוין והטוב ביותר בחמישה לטעמי) כמו "If I Had A Tail" זקוק לדימויים הקיצוניים האלה שגם סוג של הולכים לשום מקום? אין לי בעיה עם אימג'ים קיצוניים, ואני גם חובב סרטי אימה מושבע, אבל דווקא בגלל זה, מבלי לזלזל בקליפים האינטנסיביים עצמם ובשירים החדשים, אני פשוט תוהה מדי פעם – האם הצורך בעשיית קליפים, שיהיה לאנשים גם מה לראות, לא קצת כופה מדי פעם את עצמו על המוזיקה. נכון, זה דיון כל כך עתיק שקצת חבל להעלות אותו שוב מהאוב. אבל עכשיו כשהקליפים האלה של קווינס תקועים לי בראש אני מנסה לחשוב מה הייתי מרגיש כלפי השירים שהוצמדו להם בלעדיהם. בכל מקרה, תשפטו בעצמכם, על אחריותכם בלבד. הנה הסרט שכולל את כל הקליפים, ויש לציין שהוא לא מיועד לבעלי קיבה רכה, למרות שהוא מצויר. זה הפלייליסט שמרכיב אותו:

      I Appear Missing" - "Kalopsia" - "Keep Your Eyes Peeled" - "If I Had a Tail" - "My God Is the Sun."

      (קוואמי)

      ג'וש הום (יח"צ)
      ג'וש הום מקווינס אוף דה סטון אייג' (צילום: יח"צ)

      ישראל דווקא כן עשתה כבוד באירוויזיון

      לקראת תחרות האירוויזיון האחרונה החליטו במגזין FACT להשתמש בה כתירוץ לאייטם, ולערוך מעין תחרות משלהם עם אמנים אלטרנטיביים שהם בחרו ממדינות שונות, ביניהן גם ישראל. ברפרוף על האמנים שנבחרו, אין ספק שאפשר להשכיל ולהכיר מוזיקאים ממדינות כמו מקדוניה, ארמניה ואלבניה, שכנראה סביר פחות שאנשים היו מגיעים אליהם משיטוט שגרתי ברשת. אבל ההפתעה הגדולה הגיעה דווקא מהבית. בחיפושי אחר בר המזל הישראלי שמקבל את הגושפנקא מהמגזין, שיש לא מעט אמנים שאני משוכנע שהיו משתוקקים להופיע בו, עברו לי בראש מספר שמות וכבר חיכיתי לראות אחד השמות ה"מוכרים" מהזרם המוזיקלי המקומי. להפתעתי בעמוד שייצג את מדינתנו הופיע אמן בשם Doomiloom.

      העובדה שאמן כמותו – העונה במקור, אגב, לשם אדם כהן - מגיע להכרתי דרך סיבוב בין מדיני, שימחה והרגיזה אותי בו זמנית. איך יכול להיות שפספסתי מישהו כמוהו? התשובה הגיעה כאשר בלשתי מעט, והגעתי אל בחור ע?נ?ו מיבנה, שסיפר לי שהוא חשב בכלל לסגור את חשבון הסאונדקלאוד שלו. על העניין ב-FACT לא היה לו מושג בכלל עד שסיפרתי לו (מה שהופך את הופעתו במגזין למסתורית עוד יותר), ונדמה כאילו המרחק בינו לבין תל אביב כמרחק אלפי שנות אור. הוא גם הבהיר שכבר שנים הוא שוקל להופיע, אך חושש שזו תהיה חוויה מלחיצה. ב-15% חרשות - הבלוג של עלמא אליוט הופמן – עלה לפני כחודש פוסט (אותו גיליתי בדיעבד) על אדם ועל ההיכרות שלהם מהעבר, ושם מתארת הופמן בדיוק מרגש את המוזיקה שלו. יכולתי לפתוח שק שלם של דימויים אבל עלמא עשתה זו בצורה מושלמת ומעבר לכך, ובמקום להתפייט על השילוב הנפלא בין הקול השברירי של אדם לביטים המינימליסטים והמדויקים, עדיף שפשוט תלחצו פליי על השיר. אני מבטיח שזה יזיז בכם משהו – ואל לכם למהר ולהשוות לזמרים אחרים. לא לתום יורק כמו (שעשו ב"FACT") ולא לאביתר בנאי מתקופת האלבום השני. מגיע לו שתגיעו אליו נקיים. האמת והפשטות של אדם כהן הן מה שגורם למוזיקה שלו לחדור. בשיחה שלו ושל עלמא הוא אמר: "את הכל אני עושה בשביל אשתי העתידית, החברה האנושית הפשוטה, שתקרא ותקשיב ותבוא להגיד 'שלום' סוף סוף, יום אחד". אין צורך להרחיב עוד.

      (יוני שרוני)

      איזה שיר הכי אהבתם השבוע? ספרו לנו בפייסבוק