פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל קאן 2013: כוכבת "עלייתו של האביר האפל" בדרך לאוסקר נוסף

      הפולנית השוטפת שמדברת מריון קוטיאר ב"The Immigrant" מזניקה אותה למירוץ אל הפסלון, וגם: התשובה ההיפסטרית ל"דמדומים" והיציאה השוביניסטית החדשה של ג'רי לואיס

      "The Immigrant" / ג'יימס גריי (מתחרה במסגרת התחרות הרשמית)

      מה קורה קאן? הבמאי של "הלילה הוא שלנו" ו"שתי אהבות" ואחד מן היוצרים האמריקאים החביבים על התקשורת הצרפתית, שב לריביירה. הפעם עשה זאת עם סרט על מהגרת פולנייה (מריון קוטיאר, "עלייתו של האביר האפל") שמגיעה לאמריקה בחוסר כל בשנות העשרים ומוצאת עצמה במשולש אהבה שבו שתי הצלעות האחרות הן גבר מפוקפק (חואקין פיניקס) ובן דודו הקוסם (ג'רמי רנר).

      איך היה: אמנם הסיפור שלה מעט נמרח על פני 110 הדקות, וברור שזה לא אחד הסרטים הגדולים והמבריקים של השנה, אבל מדובר במלודרמה מספקת למדי - קורקטית וסולידית אמנם, אבל בהחלט עושה את העבודה. גריי מגיש שחזור תקופתי מוצלח ואיפיון מדויק של זמן ומקום ומנווט את ההתרחשויות בסגנון קלאסי שמתגלה כבחירה האמנותית הנכונה ביותר לתסריט זה. חשוב מכך, "The Immigrant" נהנה מתצוגות המשחק של שני כוכביו הראשיים – פיניקס מוטרף כתמיד ואילו קוטיאר שמימית מתמיד, ויוצרת דמות של עלמה במצוקה שקשה לעמוד בפניה.

      הרגע הבלתי נשכח: הסצינה שבה עם בואה לאמריקה מקבלת הגיבורה המהגרת בננה, ולא יודעת איך לאכול אותה, כי בפולין לא היו לה פירות שכאלה.

      מסביב להקרנה: אף שהסרט מתרחש בשנות העשרים, העיסוק שלו בהגירה רלוונטי עד מאוד לימינו, ולכן רק מתבקש שגריי נשאל על מסריו האקטואליים במסיבת העיתונאים לרגל הפרמיירה. "בזמן שעשיתי תחקיר לקראת הפרויקט", אמר, "קראתי את כל הדברים שהאמריקאים הוותיקים אמרו בזמנו על המהגרים. בין השאר, קראו ליהודים מלוכלכים, עצלנים וטיפשים, וכך גם לאירים ולאיטלקים. אחר כך, כל אלה נהיו חלק בלתי נפרד מהמרקם במדינה. מי שמשתמש היום בסטריאוטיפים האלה נגד הלטינים שמגיעים לארצות הברית חייב לזכור את זה, ולקבל את העובדה שזרים לא פוגעים בחברה אלא מעשירים אותה. הלוואי שנשתחרר קצת מהגזענות ומהדעות הקדומות שלנו".

      בצד גריי ישבה קוטיאר, והוא סיפר כי לפני שליהק אותה, לא הכיר את עבודתה – גם לא את "אדית פיאף", שזיכה אותה באוסקר ופתח לה את הדלת לארצות הברית. מתברר כי פגש אותה דרך קשריו עם בן זוגה, הקולנוען הצרפתי גיום קאנה, והערב הראשון שלהם יחדיו התנהל בצורה דרמטית – "היא זרקה עליי פרוסת לחם בגלל משהו שאמרתי", סיפר הבמאי. "זה חיבב אותה עליי, כי זה הראה שיש לה רצון ועוצמה. בשילוב עם הפנים המדהימות ועתירות הרגש שלה, שהזכירו לי כוכבת מימי הקולנוע האילם, הבנתי שיש כאן פוטנציאל אדיר".

      מריון קוטיאר בפסטיבל קאן (GettyImages , Vittorio Zunino Celotto)
      מריון קוטיאר בקאן (צילום: Vittorio Zunino Celotto, אימג’בנק, Gettyimages)

      קוטיאר עצמה נשאלה לגבי הפולנית שהיא מדברת בסרט באריכות ובאופן כה שוטף ומשכנע, עד שגם העיתונאים מפולין חשבו שיש לה שורשים במדינתם. היא הסבירה שדווקא לא ידעה מילה בשפה הזו, והיתה צריכה ללמוד אותה מאפס. "זה היה מסובך", היא אמרה, "גם כי הייתי צריכה לדבר בלי מבטא, גם כי היו לי לא פחות מעשרים עמודי תסריט בפולנית, גם כי זו שפה קשה מלכתחילה וגם כי אף פעם לא יכולתי לדעת אם אני מדברת כמו שצריך או לא. זה הלחיץ אותי, אבל לא היתה לי ברירה".

      מקאן והלאה: הסרט התקבל בפנים חמוצות למדי – בלי הרבה מחיאות כפיים בתום ההקרנה, ועם לא מעט תגובות שליליות שהתפרסמו ברשת מיד לאחר מכן. בהתאם לכך, לא נראה שהוא הולך לקבל פרסים בפסטיבל הזה ובסוף השנה גם לא יככב ברשימות הסיכום של המבקרים. עם זאת, קמו לו גם כמה וכמה מעריצים, ובכל מקרה מבחינה מסחרית, זה כבר סיפור אחר - "The Immigrant" היא היצירה הנגישה ביותר של גריי עד כה, ונראה כי צפויה לה הצלחה נאה בקופות. בישראל הפוטנציאל שלה גדול במיוחד, שכן הדודות הפולניות שמלכתחילה מרכיבות חלק ניכר מקהל שוחרי הקולנוע בישראל הן ינהרו אליו בגלל תכניו.

      אלה ייהנו מהסרט גם בגלל שקוטיאר השכילה להשתלט כך על הפולנית. המסורת מלמדת כי ההישג הזה יקנה לה הערכה בקרב חברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, והיא חווה בסרט גם דברים אחרים שבדרך כלל מבטיחים מועמדות לאוסקר בקטגוריה הנשית – התעללות פיזית, למשל. לכן, אפשר להציב אותה כבר עכשיו במירוץ לפסלון.

      "Only Lovers Left Alive" / ג'ים ג'רמוש (מתחרה במסגרת התחרות הרשמית)

      מה קורה קאן? ארבע שנים לאחר "גבולות השליטה" שב הבמאי הוותיק לקאן ולעשייה קולנועית בכלל. הפעם, ממרום שנותיו, הוא מצטרף לטרנד הערפדים ומציג את סיפורם של שני אמנים בוהמיינים ומוצצי דם (טילדה סווינטון וטום הידלסטון), שאוהבים זה את זה לאורך מאות שנים.

      איך היה: אם מבודדים כל אחד ואחד מן הדימויים של הפנטזיה הזו, הרי שכשלעצמם הם מופת של אלגנטיות. ג'רמוש גם משכיל לשתמש בסיפור כדי ליצור אלגוריה על העימות בין האמנות הרומנטית ומלאת הנשמה למסחריות המודרנית והרקובה, ותוך כך משלב כמה בדיחות משעשעות. אך גם ההלצות הללו, מצחיקות ככל שיהיו, מעט פשוטות וישירות מדי, והתוצאה כולה סובלת מזחיחות וחוסר מאמץ. הצבעים נפלאים, הפסקול נהדר, אבל לא מתרחש כאן הרבה וגם מה שקורה, לא מעניין במיוחד. במבט לאחור ביצירותו של ג'רמוש, אפשר למצוא כאן הדים לאלמנטים מעבודותיו הקודמות והמשובחות יותר, אבל התחושה היא שאם הסרט הזה היה נוצר בידי במאי מתחיל, איש לא היה טורח להתייחס אליו.

      הרגע הבלתי נשכח: שני הערפדים מלקקים בתאווה קרטיב שהוציאו מהפריזר, שנראה כמו שלגון תות אבל למעשה עשוי מדם מסוג -0.

      מקאן והלאה: בניגוד לאדישותי, נשמעו במהלך ההקרנה לא מעט צחוקים רמים. אמנם אנשים לא יצאו ממנו עם דמעות התרגשות בעיניים, אבל הסרט התקבל במחיאות כפיים, והביקורות הראשונות שהתפרסמו עליו היו מהללות. כמו כן, הסרט נרכש להפצה בארצות הברית בידי החטיבה העצמאית של סוני, הגוף החזק בעולם האינדי. לפיכך מסתמן שבהחלט נוצר סביבו פולחן מסוים ויש אמונה בכוחו למשוך לאולמות את האינטלקטואלים וההיפסטרים שמבין חובבי הערפדים.

      מסביב לפסטיבל

      בשעה שמרבית הפלאשים בפסטיבל כוונו לעבר הכוכבים הלוהטים של השעה, התרחשו בשוליו שני קאמבקים מרגשים של יוצרים ותיקים. הראשון היה של ג'רי לואיס, הקומיקאי האמריקאי האהוב על הביקורת הצרפתית, שחזר לקאן לראשונה מאז סוף שנות השמונים. הוא הציג אתמול בריביירה את "מקס רוז" בכיכובו, שהוקרן מחוץ לתחרות הרשמית, ואף שביכר לא להעניק ראיונות אינדיבידואלים לתקשורת, קיים מסיבת עיתונאים מיוחדת. במהלכה, הספיק להרגיז רבים בעת שחשף מחדש את השוביניזם שלו. בעבר יצא נגד קומיקאיות מן המין הנשי, טען שהן לא יכולות להצחיק והוא לא מסוגל להסתכל בהן, ואמש חזר על כך. בעת שנשאל אם בכל זאת היו בדרניות שאהב, השיב בסרקזם – "כן, קארי גרנט וברט ריינולדס". טינה פיי ושאר קורבנותיו יכולים להתנחם בכך שהביקורות שחטו את סרטו החדש.

      ג'רי לואיס בפסטיבל קאן (GettyImages , Stuart C. Wilson)
      לך תבין נשים. ג'רי לואיס (צילום: Stuart C. Wilson, אימג’בנק, Gettyimages)

      נוסף לזאת, לואיס נשאל גם על תוצר קודם, אגדי וגנוז שלו – קומדיה בשם "The Clown Cried" המתרחשת במחנה ריכוז. איש מעולם לא ראה את הסרט, שצילומיו התחילו ב-1972, ולואיס הצהיר שאיש לעולם גם לא יראה אותו "הדבר הזה מביך אותי", הודה, "לא עשיתי אתו כמו שהייתי צריך".

      הקאמבק השני שייך לאלחנדרו חודורובסקי, הבמאי המקסיקאי שיצר בעבר סרטי פולחן בסדר הגודל של "אל טופו" ו"הולי מאונטין", ואז נעלם במשך יותר משני עשורים. לריביירה הוא חזר עם עבודה אוטוביוגרפית, "The Dance OF Reality", ובמפגש עמו נראה הבמאי נרגש עד מאוד מן החזרה לבמה. כמו כן, היוצר הביע בפניי רצון עז לבקר בארץ הקודש. "אני יהודי בכל מאת האחוזים, רואה ביהודים עם נבחר והחלום שלי זה לבוא פעם לישראל", אמר, ועתה נותר רק לראות מי ירים את הכפפה.

      בינתיים, התחכך הבמאי הוותיק בקאן עם גדול מעריציו הצעירים – הדני ניקולס וינדינג רפן, שהקדיש לו את סרטו החדש "Only God Forgives" בכיכובו של ריאן גוסלינג, שכזכור הוקרן כאן לפני כמה ימים והתקבל בשריקות בוז. בראיון לתקשורת האמריקאית נשאל הבמאי לגבי קבלת הפנים הצוננת הזו, וענה בפשטות – "הא, שרקו בוז? קול".

      קאן 2013: כל הדיווחים והביקורות
      לאיזה מהסרטים אתם הכי מחכים? ספרו לנו בפייסבוק