פסטיבל קאן 2013: הקולנוע חי ובועט

לאחר כשבוע וחצי שבו נסגרו עסקאות בשווי של מיליארדים ונגנבו תכשיטים בשווי של עשרות מיליונים, יגיע היום (ראשון) פסטיבל קאן לסיומו בטקס חלוקת הפרסים של התחרות הרשמית, בו יוענק גם דקל הזהב לסרט הטוב ביותר – העיטור היוקרתי ביותר בעולם הקולנוע לצד האוסקר.

אז זה הזמן לסיכומים, אבל רגע לפני שנעשה זאת ולמען הסדר הטוב, נשלים בקצרה את הדיווח על שני הסרטים האחרונים שהוקרנו אמש בריביירה. ראשית, "ונוס בפרווה" של רומן פולנסקי, שנבחר לנעול את התחרות הרשמית, ולאחר הצפייה בו, אפשר היה להבין למה: מדובר במהנה מבין המשתתפים בה, והקהל כמעט העיף את התקרה מרוב צחוק וכך יצא מהעסק כולו עם טעם טוב בפה. היוצר הוותיק עוקב כאן אחר מחזאי (מתייה אמלריק) ושחקנית (עמנואל סנייה, זוגתו של הבמאי) המעבדים את קלאסיקת הסאדו-מאזו בשמה נקרא הסרט, ומתאר כיצד מתפתח ביניהם משחק כוח שהיה מפרנס סמסטר שלם בחוג למגדר. העשייה תיאטרלית אבל עדיין פרועה, ותצוגת המשחק משולחת הרסן של סנייה יחד עם חילופי הדברים השנונים יוצרים מעדן גבה-מצח אך מענג, בעיקר למי שמכירים את המקור ומתעניינים בשאלות שעולות ממנו.

את הפסטיבל כולו נעל "זולו", מותחן דובר אנגלית של הבמאי הצרפתי ז'רום סאל שהוצג מחוץ לתחרות הרשמית. אורלנדו בלום ופורסט וויטאקר מככבים בו כשני שוטרים החושפים פרשת שחיתות בדרום אפריקה, ואף שהם לא מדלגים על אף קלישאה בדרך לפתרון התעלומה, מדובר בזבלון מבדר למדי שניקה את הראש לקראת סיום החגיגה.

וכך, במוח צלול, אפשר לגשת לסכם את הנקודות המרכזיות במהדורה זו של האירוע:

בסך הכל, הפסטיבל הציג השנה תפריט לא רע בכלל, בטח יחסית למהדורה הקודמת שלו, והיו בו כמה וכמה סרטים טובים. למשל, "בתוך לואין דייוויס", שיר הלל מענג של האחים כהן למוזיקה ולאמנות בכלל, ו"העבר", העבודה הצרפתית הראשונה של האיראני אשגר פרהדי ("פרידה"), שהתגלתה כדרמה חזקה ומבריקה נוספת על הסובייקטיביות של האמת. אך רק אחד מן המתחרים באמת ובתמים התעלה מעל השאר והשכיל להמם את הקהל – "כחול הוא הצבע החם ביותר" (הידוע גם כ"La vie d'adele") של הצרפתי עבדלעטיף קשיש, העוקב אחר סיפור אהבתן של שתי נערות. הצופים בו חשו כאילו העניקו להם חבילה בכניסה לאולם, והיא התפוצצה להם בידיים מרוב עוצמה ורגש. היה מרגש לשמוע את התגובות מיד בתום ההקרנה ובימים שלאחר מכן כמעט באותה מידה שהיה מסעיר לצפות בסרט. מזמן לא נוצרה בקאן התלהבות כה גדולה סביב משהו, וקונצנזוס כה רחב. מה שלא יהיה, כשאנשים ייזכרו בעתיד מה קרה בריביירה בשנת 2013, זה מה שיעלה להם בראש.

בין כל הדרמות ה"חשובות" והקומדיות ה"אנושיות", התקווה היתה שמותחן הפעולה "Only God Forgives" יתגלה כמשב הרוח המרענן שיבעט בתחת של הפסטיבל. רק טבעי היה לצפות לדבר כזה משיתוף הפעולה החדש של ניקולס וינדינג רפן, במאי "דרייב", וריאן גוסלינג, כוכב סרט הפולחן ההוא. תחת זאת, קיבלנו את היצירה המשמימה והתמוהה ביותר של התחרות הרשמית. גרוע מכל, ביציאה ממנה נאלצו מי שהעריצו בזמנו את "דרייב" להתמודד עם השונאים הוותיקים שלו, שהביטו בהם בפנים מתמוגגות והכריזו – "נו, נו, אל תגידו שלא הזהרנו אתכם כבר אז".

בניגוד לשנים עברו, הפעם לא פרץ בפסטיבל איזשהו קול קולנועי חדש ומרשים במיוחד, אבל כן התגלתה בו שורה ארוכה של שחקניות צעירות ומבטיחות, מהסוג שלא נשכח את הפעם הראשונה שראינו אותן. זה התחיל בקייטי צ'אנג, שגנבה לאמה ווטסון את ההצגה כשודדת צעירה ב"בלינג רינג", והמשיך במרין ואקט, שהפוטוגונית שלה כבת טובים המזנה את גופה היפנטה את הצופים ב"Young and Beautiful" של פרנסואה אוזון. בעת שחשבנו שכבר אי אפשר יהיה לעמוד ביותר מזה, הגיעה אדל אקסארקופולוס מ"כחול הוא הצבע החם ביותר", הותירה את הקהל חסר נשימה כבר מהשנייה הראשונה, ומכאן והלאה אף אחד בתקשורת הצרפתית והעולמית לא דיבר על שום דבר חוץ ממנה.

לפני שנתיים הזניק הפסטיבל את "הארטיסט" בדרך לאוסקר, לפני שנה הוא עשה זאת ל"אהבה", וגם הפעם נראה כי כמה וכמה מועמדים החלו בו את המסלול לפסלון. בין השאר, נראה כי חזינו בו בהופעות של ארבעה שכרגע ניצבים כפייבוריטים בקטגוריית השחקן הראשי – אוסקר אייזק, כוכב "בתוך לואין דייוויס"; ברוס דרן, שמגלם ב"נברסקה" של אלכסנדר פיין אב קשיש היוצא למסע עם בנו; רוברט רדפורד, שמשחק ב"All Is Lost" של ג'יי.סי צ'נדור גבר האובד בלב ים; ומייקל בי.ג'ורדן, המציג ב"Fruitvale Station" של ריאן קוגלר את סיפורו של גבר אפרו-אמריקאי שנורה למוות על לא עוול בכפו בידי שוטר לבן, מה שהסעיר בזמנו את קליפורניה. כל אחד מארבעת הסרטים הללו יכול גם לראות את עצמו מועמד לפסלונים אחרים, בעיקר בקטגוריות הבימוי והתסריט.

גם בקטגוריה הנשית המקבילה נמצאה מי שכבר יכולה להתחיל להזמין את הלימוזינה – מריון קוטיאר, שהרשימה עם פולנית שוטפת והופעה מעולה באופן כללי כמהגרת המגיעה לארצות הברית של שנות העשרים ב"The Immigrant" של ג'יימס גרי. לסיכום, כמו בשנה שעברה, קאן הציב שלושה מועמדים ראשונים וחזקים לפרס האוסקר לסרט הזר – "כחול הוא הצבע החם ביותר" או "העבר", מי מהם שתשלח צרפת לתחרות; "Like Father, Like Son", הדרמה המקסימה של הירוקאזו קורה-אדה היפני על שתי משפחות שילדיהן התחלפו בלידה; ו"עומר" הפלסטיני של האני אבו-אסעד, על צעיר מן הגדה המערבית שמוצא עצמו בין סוכן שב"כ וחברי ילדותו.

באופן חריג, התגלה בפסטיבל גם מועמד בכיר לאמי – מייקל דאגלס, המככב ב" Behind the Candelabra" של סטיבן סודרברג כמוזיקאי המנוח ליברצ'ה, וכיוון שבארצות הברית הסרט מדלג על האולמות, לא יוכל להתמודד לאוסקר, אבל זה לא נורא, כיוון שנראה כי המוצר הטלוויזיוני עומד לטרוף את טקס הפרסים של המסך הקטן.

בצד השני של הסקאלה, נחשפנו בקאן לכמה סרטים שהם מעט מתוחכמים, מוקצנים או בקיצור "איכותיים" מכדי להתמודד על אוסקרים למיניהם ולשבור קופות, אבל עוד צפויים להיבחר כלהיט החודש של האוזן השלישית, להתגלגל לעשרות פסטיבלים נוספים שעוד יתקיימו בהמשך השנה ולהתחבב על אניני הטעם מבין חובבי הגורמה הקולנועי. מדובר בעיקר ב"Touch of Sin" של ז'יה ז'אנג-קה, אפוס אלים על סין המודרנית, ו"Stranger By The Lake", מותחן קווירי עתיר רציחות וסקס של אלן ז'ירודי הצרפתי.

אמנם לא היו השנה סרטים כחולים-לבנים בתחרות הרשמית, אבל שלושה הוצגו במסגרות אחרות והותירו רושם רב. "כנס העתידנים" של ארי פולמן, המשלב בין אנימציה ושחקנים בשר ודם (כולל רובין רייט), היה אולי היצירה השאפתנית ביותר של מסגרת "השבועיים של המבקרים". "מעל הגבעה" של רפאל נג'ארי היה אחד התוצרים העדינים והצנועים שהוקרנו בה, אבל ריגש בדרכו המינורית, והדרמה המשפחתית שבו העניקה כר פורה לכישורי המשחק של אורי פפר, מוני מושונוב ומיכאלה עשת. נוסף לזאת, גן דה לנגה מסם שפיגל הציגה בתחרות סרטי הסטודנטים את "בבגה", וחשפה בו נכונות ללכת לכיוונים פנטסטיים שאינם שגורים בתעשייה המקומית, ולא פחות חשוב מכך – יצירתיות ומיומנות שמסמנים אותה כמי שכדאי לעקוב אחריה.

עם זאת, נראה כי מסרטי הפסטיבל, זה שיעורר את הסערה הגדולה ביותר בישראל אינו אחד משלושת אלה, כי אם דווקא "The Last of the Unjust", מסמך הדוקו של קלוד לנצמן הצרפתי הפותח מחדש את שאלת היחסים בין מנהיגי הקהילה היהודית והמשטר הנאצי. הוא נמשך כמעט ארבע שעות, והדיון שיתפתח לאחר הקרנותיו הקרובות בסינמטקים ברחבי הארץ יימשך הרבה יותר.

מדי שנה, מחולק בקאן פרס אלטרנטיבי מיוחד למלהיב מבין הכלבים שבסרטי התחרות. אך השנה, חיית המחמד הבולטת היתה דווקא החתול הג'ינג'י מ"לואין דייוויס", שהתגלה בו כאחד האלמנטים החשובים בעלילה, אם לא המרכזי שבהם. קודם הם לקחו לנו את אינסטגרם, עכשיו הם השתלטו גם על הריביירה.

כידוע, אלה ימים קשים לחברה הצרפתית. אך כרגיל, מה שרע למדינה טוב לאמנות, ומול המשבר הכלכלי, השחיתויות הפוליטיות, המתחים הגזעיים וכיוצא בכך, התרבות בה פורחת. לא רק תעשיית הקולנוע הלאומית, שסיפקה לפסטיבל את סרטיו הטובים ביותר, אלא גם המוזיקה המקומית, שסיפקה לאירוע את השירים הטריים שנוגנו בסביבתו. כך אפשר היה להתענג, בין השאר, על האלבומים החדשים והמענגים של פיניקס, ונסה פראדי ובעיקר דאפט פאנק, שדאגו למצב רוח טוב לפני הכניסה לאולמות.

אך גם באולמות עצמם ניתן היה ליהנות מכמה צלילים משובחים: מוזיקת הפולק המקורית של "בתוך לואין דייוויס", שבוודאי תירשם כאחד הפסקולים הגדולים והמעוטרים של השנה; השילוב בין פרנסואז הרדי ו-M83 ב"Young and Beautiful"; והעבודה של המלחין קליף מרטינז ב"Only God Forgives", שהיתה הדבר הכי טוב בסרט. מעל כל אלה, הרגע המוזיקלי המעניין ביותר הגיע ב"כחול הוא הצבע החם ביותר". שם, בדיוק כמו ב"חלודה ועצם" הצרפתי שהתחרה כאן בשנה שעברה, השתמש הבמאי ב"I Follow Rivers" של ליקה לי ברגע מפתח, ובדיוק באותה סיטואציה – תקריב על בחורה רוקדת. כך הונצח מעמדו של הלהיט השוודי כאחד ההמנונים הקולנועיים הבולטים של השנים האחרונות.

למען האמת, יהיה זה מופרך לנסות למצוא מכנה משותף בין סרטי הפסטיבל, שהיו שונים עד מאוד זה מזה. אך אפשר היה לזהות כמה מגמות, שהזועקת מביניהן היתה ההקצנה של האלימות. האירוע התחיל עם שריפת מפשעה ב"הלי" המקסיקאי, הסתיים בעריפת ראשים ב"זולו", ובאמצע נדרשנו לחזות בגבר משחיל תירס לוהט בין רגליה של נערה, בנערות קניבליות אוכלות את אבא שלהן ובעוד שלל איברים שנקטעו בדרכים שהדף לא סובל.

לא קשה להבין מאיפה זה מגיע: גם מן המציאות עצמה, שהופכת אלימה יותר ויותר, אבל גם מסף הגירוי של הקהל, שרק נהיה גבוה יותר משנה לשנה, ולכן ממש מרתיע לחשוב מה מצפה לנו כאן בשנה הבאה.

באופן מפתיע למדי, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל, העולם הווירטואלי לא ממש היה נוכח בסרטי הפסטיבל, כולל כאלה שעסקו בנערים בני דורנו. עם זאת, הרשתות החברתיות כן הורגשו מחוץ למסך: למשל, קולנוענים ושחקנים עמדו עם הסמארטפון שלהם על השטיח האדום וצילמו את מי שצילם אותו, ואילו מבקרים, כולל הוותיקים והקשישים שביניהם, נתפסו רצים בתום ההקרנה עם הסמארטפון ביד כדי לצייץ מיד את תובנותיהם.

אך מה שבאמת הביא את האינטרקטיביות לאירוע היו ההתרחשויות סביב "בלינג רינג", סרטה על סופיה קופולה המבוסס על סיפורן של נערות מבברלי הילס שגנבו מבתיהן של מפורסמות. גם אחת מבנות התשחורת שהיו השראה לדרמה זו וגם אחת מן הקורבנות, פריס הילטון, צייצו על אודותיו לפני ואחרי ההקרנה, וכך בפעם הראשונה בהיסטוריה זכינו לקרוא בזמן אמת איך המציאות מגיבה לבדיון שמחקה את המציאות.

הפעם זה עוד קרה באופן רגוע יחסית, כי שתי המצייצות התייחסו לסרט באהדה ובכל מקרה לקופולה אין חשבון טוויטר, אז היא לא היתה יכולה להגיב להן. אך לא רחוק היום שבו בדומה למתרחש בעולם ההיפ-הופ, יוצרים יתעמתו עם מקורות ההשראה שלהם מיד כשעולות הכותרות, ויולידו יקום קולנועי שבו הסרט האמיתי מתחיל רק בסוף ההקרנה.

לקראת סיום, קשה להתעלם גם מתופעה נוספת, שבלטה כבר בשנים קודמות והשנה התחזקה עוד יותר: הנטייה של היוצרים לסיים את סרטיהם בסופים דו-משמעיים ונתונים לפרשנות. האם יש בכך כדי להעיד על הבגרות של הקולנוענים, המודים בכך שאף פעם אין בחיים תשובה נכונה אחת, או שזה פשוט תוצאה של העובדה שאין להם מושג איך להגיע לפואנטה? גם השאלה הזו נשארת פתוחה.

אם צריך לסכם את מהדורת 2013 של הפסטיבל במילה אחת, היא תהיה "תורים". עוד יותר מתמיד, השתרכו בכניסה לאולמות מצעדים ארוכים של אנשים, כאילו שהיינו בדיסנילנד או להבדיל, בהמתנה לחלוקת לחם. אני אישית המתנתי לסרט של האחים כהן במשך ארבע שעות, והיו כאלה שלמרבה האבסורד, זמן ההמתנה שלהם ל"Only God Forgives" התעלה על משך הסרט (שעה וחצי).

כל זה מוכיח כי למרות השמועות על גסיסתו ואף מותו, הקולנוע ממשיך לעמוד על הרגליים, ואנשים עדיין מוכנים לעייף את הגפיים שלהם בשבילו. זה נכון בעיקר בקאן, שפעם נוספת שמר על מעמדו כאירוע ההמוני, החשוב והיוקרתי בעולם של המסך הגדול.

ב-2014, לפי תחזית בתקשורת הצרפתית, ייתכן שנראה בריביירה בכורות סרטים חדשים של פול תומס אנדרסון, אמיר קוסטוריצה, האחים דארדן, מייק לי, טרנס מאליק, פאטי אקין, לארי קלרק, דיוויד קרוננברג, ווס אנדרסון ומי לא. בהתאם לכך, אפשר לחזות כי זמני ההמתנה בכניסה לאולמות בקאן יתארכו עוד יותר בשנה הבאה. הקולנוע, אם כך, ממש לא מת – הוא חי, ובועט בך ברגליים של ההמונים שמנסים לעקוף אותך בתור.

קאן 2013: כל הדיווחים והביקורות
לאיזה סרט מהפסטיבל אתם הכי מחכים? דברו על זה בפייסבוק