זה עניין גדול, להרוג בנאדם. אתה לוקח את כל מה שהיה לו, וכל מה שיהיה לו אי פעם. כך לפחות נאמר ב"בלתי נסלח", אבל למען האמת אנחנו רגילים מאוד לאנשים מתים. צרכן ממוצע של טלוויזיה וקולנוע צופה מדי שנה ב-13,569 מעשי רצח, כך מסרה הלשכה לססטיסטיקה מצוצה מהאצבע. אנשים מתים על המסך כל הזמן. קשה להתרגש מזה. יותר מזה אנשים שהורגים אנשים על המסך הם במקרים רבים אנשים מגניבים. בעיקר אם הם מנהלים חיים כפולים: אנשים נורמטיביים ביום, רוצחים מגניבים בלילה.
ריצ'רד קוקלינסקי, הגיבור של "אייסמן" בבימויו של הישראלי אריאל ורומן יוצא דופן בכך שהוא לא חושב על רצח בכלל. הוא רק עושה את זה. הוא לא מתייסר וגם לא מתענג. הוא לא יורה ובוכה, וגם לא יורה וצוחק. הוא לא מוצג כמפלצת מסוכנת וגם לא כסוכן חשאי מגניב הוא רק איש שעושה את העבודה שלו, שהיא במקרה לירות באנשים. הוא נע בתוך בועה של אדישות קרה. איש קרח. מבוסס על סיפור אמיתי.
קוקלינסקי, אדם שהיה באמת, ביצע לפחות מאה מעשי רצח לאורך חייו. הוא עבד כמחסל עבור משפחת מאפיה, ולפעמים היה הורג גם על חשבון הבית. היה גם בעל ואב לשתי בנות (במציאות היה גם בן, שלא מופיע בסרט) שלא היה להן מושג על מומחיותו המקצועית.
גם דברים כאלה כבר ראינו, אבל מה שמפריד בין "אייסמן" לבין כל סרט זהות כפולה אחר הוא מייקל שאנון (כוכב "אימפריית הפשע"), בתפקיד קוקלינסקי. לכאורה, הוא עושה דמות כמעט בלי דמות: הרי תכונתו העיקרית של איש הקרח היא האדישות, ואת זה אפילו שוורצנגר יכול לעשות. אבל שאנון הוא הרבה יותר מסתם אדיש, שתקן וביישן. אולי זו העובדה שהוא מקמץ כל כך באנושיות שהופכת כל שביב של הבעה למחושב ומשמעותי יותר. שאנון נותן כאן הופעה מקפיאת דם, ובלעדיו הסרט הזה פשוט לא היה עובד. העובדה שהוא עומד לגלם את יריבו של סופרמן ב"איש הפלדה", שיגיע בקרוב, הופכת את "אייסמן" לפרסומת היעילה ביותר ל"איש הפלדה" שנראתה עד כה.
קוקלינסקי מזמין ניתוח. למה הוא עושה את מה שהוא עושה? האם יש לו משנה פילוסופית סדורה על פיה הוא נעלה על בני אדם אחרים, ולכן מותר לו לחסל אותם? האם הוא פסיכופט שמכור להרג כמו לסמים, והתמזל מזלו להיקלע לג'וב שהוא נהנה ממנו? האם יש לו קוד מוסר משלו, או שאין לו מוסר בכלל? הסרט זורק לנו מדי פעם איזו עצם: החלטה אחת של קוקלינסקי ממקמת אותו, למראית עין לפחות, במשבצת המחסל בעל המצפון בנוסח "ליאון". ברגע אחר נדמה שאנחנו עומדים לגלות שזאת היתה טראומה מהעבר שהפכה אותו למה שהוא. אבל אף אחת מפיסות הפאזל האלה לא מתחברת לאחרות. נדמה שאף אחד לא יודע למה קוקלינסקי הוא כזה, גם לא הוא עצמו, או הבמאי שלו. סיום הסרט כאילו אומר לא, בעצם גם לנו אין שום מושג. רק סיפרנו לכם את הסיפור שלו. מעניין, לא?
יש לא מעט סצינות מותחות מאוד ב"אייסמן", ובכל זאת הוא עשוי להשאיר אתכם תוהים מה בעצם היתה הפואנטה. אולי הפואנטה היא שמייקל שאנון הוא שחקן ענק.
מה חשבתם על "אייסמן"? דברו על זה בפייסבוק