אילו מישהו יטרח ויעשה מחקר שכותרתו היא "המקצועות הכי כפויי טובה שיש בישראל", סביר להניח שגננת יהיה אחד מהם. במציאות שתובעת מהורים 3,000 שקל ומעלה לחודש תמורת מסגרת לזאטוט וקצת חירות ביומיום, הגננות וסייעותיהן הן לא יותר מישויות אפורות וחסרות נשמה, שתפקידן הוא לקבל את הילד בשלום בשמונה בבוקר ולהחזירו בריא ושלם בארבע אחר הצהריים. כל נזק יירשם עליהן, אף הישג לא. להצלחה הורים רבים, הכישלון הוא מעון יום.
באופן כללי גננות לא זכו לעדנה ובוודאי שלא הרבו לככב בתרבות שלנו. חנה גרינבאום מ"מיכאל שלי" של עמוס עוז היא כנראה הסייעת המפורסמת ביותר בספרות העברית, אולם גם אצלה המקצוע היה רק נקודת ציון בניסיון לצלוח דרך פרועה בעולם מטורף. נעמי, בעלת "גן נעמי" של ישי שריד, היא כבר נציגה מלאה ומוחלטת של העולם הזה, ועל התווית שלה כתוב באותיות בולטות "100 אחוז גננת".
המקום הוא תל אביב, הזמן הוא ההווה. גן נעמי עומד כבר 25 שנים על שטח קטן באזור חוף מציצים. הגננת שעל שמה הוא קרוי היא גרושה עם בן סורר ומסתורי בשנות ה-20 לחייו. היא מפעילה אותו עם הסייעות סימה ויוליה, בחסותו של יהודי אמריקאי עשיר שלו שייך המגרש. בוקר אחד נעמי מתבשרת כי רן לנדסמן, טייקון עם פוזה של אדריכל צמרת, רכש את הזכויות על השטח ועתיד לפנות אותה מהגן כדי לבנות פרויקט יוקרה. כעת היא צריכה לחלק את כוחותיה בין גידול הילדים, מאבק עם טייקונים בבתי המשפט וניסיון להחזיר לחיקה את הבן שמסרב אפילו להגיד לה היכן הוא גר.
הבחירה של שריד בחוף מציצים אינה מקרית כיליד תל אביב של שנות ה-60, הוא משתמש במיקום הזה כדי להמחיש את ההבדלים בין העיר החופשית בעלת ריח הים של אז והכרך החומרני והנוקשה של היום. עם זאת, ייאמר לזכותו שהוא לא שוקע בהכנעה למרתפי הנוסטלגיה, להפך הוא אפילו מאשים את ההיסטוריה שהובילה למציאות של היום. כך זה נראה מנקודת מבטו של לנדסמן הציני כשהוא מסביר לנעמי מדוע הוא מתעקש לפנות אותה (עמוד 53): "על זה אנחנו מדברים, לא על חתיכת מגרש. הכול ייכנס בפרויקט הזה הסרטים של אורי זוהר לפני שהשתגע, הפועלים הסלוניקאים שסחבו על הגב ארגזים של תפוזים, כל החתיכות השזופות שהסתכלתי עליהן מלמטה והיום הן בטח כבר סבתות, המכות שהלכתי עם פושטקים וניצחתי, כל זה ייכנס בעבודה שלי... תבינו, זה הרבה יותר עמוק מכסף, אני והמשפחה שלי נגור שם. ואת את יכולה לפתוח גן גם במקום אחר".
יש להעריך את ניסיונו של שריד להיכנס לעורה הנשי של גננת ערירית, וב"גן נעמי" הוא גם מגיע לעתים להישגים בהצגת דמות הגיבורה שלו, אולם נדמה שהאומץ הרעיוני לא עבר במלואו לשלב המעשי. שריד יוצק תוכן לדמויות, אך אין בהן את העומק הדרוש כדי שנאמין להן, ובראש ובראשונה להיותן נשים. הסייעות סימה ויוליה הן גיבורות משנה שטוחות וחד ממדיות, שמקוטלגות מיד תחת סטריאוטיפים (סימה אישה מזרחית קשת יום מדרום העיר, יוליה רוסיה כוסית שנכנעת למרותו של ערס קנאי מבת ים). בנעמי יש קצת יותר צבע וקוסמופוליטיות - היא ירושלמית במקור שהתחתנה עם קיבוצניק, התגרשה ועברה לתל אביב אבל אפילו דרך היותה אישה קטנה שנלחמת במפלצת מסואבת ורבת זרועות כמו מדינת ישראל וטייקוניה, היא לא מצליחה לייצר תחושה של הזדהות.
מעבר לאמינות המוגבלת של הדמויות, יש סיבה נוספת לחוסר ההזדהות הזה: העובדה ששריד פותח הרבה חוטי עלילה בלי לקשור את כולם ולא מצליח כל כך ליצור שיאים ברומן שאמור להתבסס ברובו על רגש. דומה שבכל פעם שהוא מנסה ללכת רחוק יותר וליצור סערה, הוא נבהל מעצמו ופותר מהר מדי בעיות שאמורות היו להסתבך וליצור מיני-דרמה. כשיש כל כך הרבה נקודות זיכוך מהירות, כשהמדורות הקטנות כבות לפני שהספיקו להפוך לשריפה, הקתרזיס המרכזי שאמור להיבנות על ידן מוחלש ומתפספס.
שריד בכל זאת ראוי להערכה על "גן נעמי", שיש בו לא מעט דברים טובים. הרומן קולח, כתוב בשפה פשוטה אך עשירה ומאפשר לקורא להגיע לסיומו בצורה חלקה יחסית, תוך שהוא מעורר גם מעט חומר למחשבה. גם העובדה שהמחבר מציג את תופעת ההון-שלטון בצורה יותר עדינה ופחות מאוסה משהתרגלנו בשנים האחרונות עומדת לזכותו. בסופו של דבר, התחושה היא בעיקר של פספוס, משום שלו היה מפליג רחוק יותר עם הסיפור ויוצק עוד עומק ומורכבות לדמויות, שריד היה מייצר קלאסיקה לדורות.
גן נעמי / ישי שריד, הוצאת עם עובד, 260 עמודים