"גוד מורנינג אימיגריישן" הוא סרט חשוב שנעשה בזהירות יתרה

ככל שאנחנו מסתפקים ביותר ויותר שורות תחתונות, וככל שהן עולות למעלה ואנחנו מתפשרים על קריאת הכותרת, מקסימום כותרת המשנה – אנחנו מסתפקים גם בשכבה דקיקה של אינפורמציה ועליה שכבה דקה עוד יותר של פרשנות. כמה מהמידע שאנחנו מקבלים הוא דרך מבזקים? המון, אולי רובו – מרפרפים על פיד הפייסבוק, קולטים מזווית העין את הכותרת של העיתון היומי, תופסים בין זפזופ לזפזופ את הסנסציה היומית. אבל כשנידרש לדיעה, מי מאיתנו יהיה הקדוש שיאמר "לא התעמקתי בזה מספיק, תן לי לקרוא שתיים שלוש עמדות שונות ואחזור אליך"? העיקר לא להיתפס בלי דיעה, העיקר שלא תחסר לך עצם ה"סמוך" הארצישראלית, זו שממוקמת ממש בשכם, לשם נוחות הטפיחה הכל-יודעת.

צריך הרבה יותר אומץ כדי להודות שהדברים מורכבים ושאין דרך לגבש עמדה מכותרות; כמו למשל בסוגיית ההתמודדות עם העובדים הזרים. עניין מורכב – יש פה משפחות שלמות, יש ילדים שנולדו כאן, יש סוגיות הומאניות, יש דקויות. פליטים אינם מסתננים, אבל גם מעמד הפליטות לא מספיק בהיר; עובדים זרים ברישיון מאבדים את רישיון העבודה אבל עדיין לא יכולים לחזור למולדתם; מצד אחד – 200,000 שוהים בלתי חוקיים שבלית מענה יפנו בשלב זה או אחר למוצא של פשיעה, ומצד שני – רק לפני שבועיים הסתמרר העור מצילומי פקחים גסי לב מזהמים באקונומיקה סירי אוכל של מבקשי מקלט. אין פה תשובות פשוטות וחד ממדיות.

"גוד מורנינג אימיגריישן" – סרטו התיעודי של אילן לוקאץ' שעקב אחר שלושה פקחים של יחידת עוז במשך שלוש שנים, יוצא מנקודת ההנחה הבריאה שסוגיית העובדים הזרים היא לא פשוטה. דווקא הדקות הראשונות של הסרט, אלו שבהן שומעים רק דיאלוג ולא רואים פנים, הן המשמעותיות יותר בו – דיאלוג קורע לב בין אדם – סמכות חוקית כלשהי שאנו יכולים רק לדמיין איזו היא ומיהו, ובין אישה המטופלת בתינוק בוכה; הוא דורש ממנה לעזוב את ביתה, היא מתחננת. האפקט הדידקטי עובד, בלי פרצופים קשה יותר להתגזען, בלי פרצופים קל יותר לזכור שדיאלוגים כאלו זורמים בדי. אן. איי. היהודי, ומהכיוון של הקורבן.

ההחלטות הדוקומנטריות ב"גוד מורנינג אימיגריישן" הן נכונות – לוקאץ' עוקב ונותן תעודת זהות למשפחות העובדים הזרים המגורשים, מין מעשה חסד תיעודי שגואל אותם מלהיות תיק מספר כלשהו שמדינת ישראל פתחה נגדם. הוא נצמד אל הפקחים – שלושתם שונים מאוד זה מזה, כל אחד מעניק את הפרספקטיבה שלו – עמוס הוא הרגיש והקומוניקטיבי מכולם, משתף בפתיחות בקשיים ובהתלבטויות המוסריות, מעניק פנים נאות, אינטליגנטיות ומתייסרות לדימוי האטום שיצא ליחידת עוז. ברוק האתיופי במוצאו משתף פעולה בפחות נוחות עם המצלמה, צבע העור שלו לא מקל עליו במפגשי העבודה היומיומיים, אפשר לנחש גם שלא הקל עליו בקליטה בישראל. בצלאל הוא הציוני, הנחוש, קר המזג שמשוכנע שכל יום שלו בתפקידו הוא שירות אישי למדינה. שלושתם מודעים היטב לנוכחות המצלמה, סביר גם להניח ששלושתם תודרכו היטב בטרם קיבלו את האור הירוק לייצוג פקחי משרד הפנים. אפשר לנחש גם שלא כל הגירושים ולכידות המסתננים מנומסים ומוקפדי פרוטוקול כאשר המצלמה אינה שם לתעד.

"גוד מורניג אימיגריישן" מביא מקרוב את מה שלא מעט אזרחי המדינה מעדיפים להדחיק או לתעדף נמוך באג'נדה העמוסה גם כך של הישראלי. במציאות שבה צריכה להיות לך עמדה ורצונות וכוח להילחם על הכלכלה, הפוליטיקה המדינית, הפוליטיקה המוניציפלית, החינוך, זכויות העובדים, סל הבריאות ומה לא – שמישהו אחר יתעסק בזרים. אלא שכמו הבעיה ההיסטורית עם יהודים, ערבים, נשים, שחורים, עניים – הבעיה היא של מי שהגדיר אותם כבעיה, ושל מי שמסוגל לעשות משהו כדי לשנות מציאות בעייתית.

בעצם עשיית הסרט ובעצם פינוי המקום כדי לקרב אל הצופה את הנושא מקרוב על המורכבות שבו – "גוד מורנינג אימיגריישן" כבר עשתה טוב. אבל משלוש שנות תיעוד אפשר היה לצפות להרבה הרבה יותר, והסרט הוא יותר כתבת מגזין מורחבת מאשר סרט בעל ערך תיעודי שנכנס אל הקרביים ומביא לצד העיסוק הנושאי גם איזה מבע פרסונלי. וגם אחרי שמסכימים שהנושא ראוי לעיסוק מורכב ולא לתשובה חד ממדית, עדיין חסרה לסרט יד דוקומנטריסט מכוונת שתעז לקחת עמדה ולספר סיפור שמתחייב לגיבורים שלו ולנושא הבוער שלו. בין העריכה, לזהירות, להסתמכות היתרה על המתועדים – נעלם יוצר הסרט שטפף על בהונות סביב הנושא ולא לפת אותו בקרביים. אם יש משאב שישראל משופעת בו הרי שזה יוצרים דוקומנטריים טובים, אמיצים ומעמיקים – לעניין מורכב ובעל משמעות פוליטית והיסטורית כמו מהגרי העבודה, מגיע טיפול מסור ותקיף מזה של "גוד מורנינג אימיגריישן".

מה אתם חשבתם על "גוד מורנינג אימיגריישן"? ספרו לנו בפייסבוק