בלוג הקצה: עשרת האלבומים הגדולים של פרינס

האזינו לשידורי רדיו הקצה
לעמוד הפייסבוק של רדיו הקצה
לכל הטורים של הקצה

הדבר היחיד שמפתיע אותי בחזרה לניינטיז שמתרחשת מתחת לאף של כולנו, הוא שהיא לא התחילה עוד קודם. שובן של שנות השמונים כעשור לגיטימי נמשך הרבה יותר זמן מתחיות מחודשות שחוו הסיקסטיז (באייטיז) והסבנטיז (בניינטיז). עוד אי אפשר לדבר על תחיית שנות ה-90 כתופעה גורפת, אבל היא כבר התחילה. ולפני שהחגיגה הזאת תגמר בריבייבל לאלניס מוריסט, אפשר רק לברך על רגעים כמו "Man I Need", הסינגל החדש של Jagwar Ma, שהוא אחד הדברים הכי מרעננים ששמעתי השנה. קשה להאמין שהצמד הזה מגיע מסידני אוסטרליה ולא ממנצ'סטר, ולמרות זאת, זה לא נשמע כמו רטרו. שני הילדודס האלה מתרגמים את מה שהם למדו ממאדצ'סטר (תופעה ניינטיזית שהתחילה עוד באייטיז) ומימי "סקרימדליקה" של פריימל סקרים, למציאות העכשווית, או שמא העתידנית, שלהם.

הסינגל הקודם שלהם, "The Throw", כבר היה אחד המגניבים של השנה, אבל השוס האמיתי הוא "Man I Need/Exercise ( White Label Version)", ויש להדגיש - בגרסתו הארוכה והמלאה. השיר הזה מתחיל בשילוב של גיטרות פסיכדליות, גרוב שמן שמחבר באורגניות אלקטרוניקה ורוקנ'רול עצל, ולבסוף מגיע השיר עצמו - המנון שמצליח להיות לוזרי באותה מידה בה מוזיקלית הוא כמעט אופורי.

כמעט 4 דקות לתוך הקטע, וקשה להאמין שתפקיד הבאס שנכנס לא שוגר במנהרת הזמן היישר מאולפן ההקלטות של אלבום הבכורה של הסטון רוזס. עוד קצת פנימה ונדמה שההאפי מאנדייז מרקידים את העולם טוב מתמיד. עוד כמה רגעים ונכנסים פסנתרי האוס רייביים ממלאי אושר קטן, ועוד קצת קדימה נכנסות דרבוקות (או משהו שדומה להן) במקצב מזרחי. אין לדעת אם כל החגיגה הזאת תאפיין את אלבום הבכורה המלא שג'אגואר מא אמורים להוציא השנה. אבל גם אם לא, תתחילו עם קליפ האנימציה היפה של השיר בגרסת הרדיו הקצרה שלו, ואז הקשיבו לגרסה המלאה והמדוברת, שהיא כרגע בפני עצמה אחת ממסיבות השנה. (קוואמי)

ביום חמישי הקרוב נקיים חתיכת יום שידורים חגיגי - יום פרינס בקצה, מ-11:00 ועד 18:00 נחגוג 55 שנה לקיומו של אחד המוזיקאים החשובים והגדולים בעולם, יום לפני תאריך יום ההולדת הרשמי. לקראת המאורע הזה, הנה רשימה סובייקטיבית של עשרת האלבומים הכי גדולים שלו ("הכי" מכיוון שיש עוד אלבומים גדולים, שלא נכנסו לרשימה).

יצירת המופת הזאת מ-1985 הושפעה מהאהבה של פרינס לרוק פסיכדלי מהסיקסטיז, לביטלס, להנדריקס, וגם לתנועת Paisley Underground: להקות קליפורניות שפעלו באייטיז והביאו איתן את הפסיכדליה הסיקסטיזית של הבירדז ואת הפולקיות החדשה של ביג סטאר, בין השאר. פרינס לקח את כל אלה, חיבר אותם לסאונד התופים והFאנק האלקטרוני שלו, ומיזג את הכל עם הגוספל, על פי דרכו – כלומר בחושניות אין קץ. האלבום הזה הוא מעבר למושלם.

האקלקטי באלבומיו. במהלך שנות ה-80, כשז'אנרים נהגו להתבדל ולא להתמזג זה עם זה, "Sign 'O' the Times" היה אחד האלבומים החדשניים של העשור. אבל זה לא רק שפרינס חיבר רוק מכל מיני סוגים, עם Fאנק מכל מיני סוגים, עם פופ פסיכדלי וג'אז ואר אנ' בי סקסי. אלה היו רק מקורות השראה ליצירה של משהו חדש, ייחודי ומגובש לחלוטין. קשה להאמין, על אף הלחנים המלודיים שמאפיינים את רובו, שתקליט כל כך ניסיוני זכה להצלחה כה גדולה בעולם. אם שיר הנושא היה יוצא היום, קשה להאמין שהיה הופך לקלאסיקה כזו. לא אם זה היה תלוי במושכי החוטים שיושבים בתקשורת המיינסטרים בעשור הנוכחי, שמעדיפים שיגיע אליהם משהו מפס ייצור, ולא משהו שממציא את הפס מחדש. לתשואות שהאלבום זכה להן ב-1987 הוא ראוי גם היום.

אולי החד והמדויק מבין אלבומיו. ב-86' פרינס איחד את האהבה שלו לרוק פסיכדלי ולFאנק עם אלמנטים שלא היו שם קודם: קברטיות ופולקיות. הסאונד של האלבום הזה חיבר את כל אלה והוסיף להם קורט ג'אז. הוא ניסה והצליח לייצר משהו שישמע כמו המשך ההתפתחות של פרינס כאמן, ולצייר עם הכלים הייחודיים שלו – ושל הלהקה שאיתו, דה רבולושן – יצירה שעדיין לא נשמעה כמותה. אם נשים רגע בצד את "Kiss" (בלי קשר – תביאו לי שיר מיינסטרים מושלם כזה מהשנה האחרונה. אני ממתין), "Parade" הוא בעצם אלבום פופ ניסיוני ומשוכלל, מלא ברגש והמצאות, שמסתיים בדמעות. לפעמים מושלג גם באפריל.

האלבום הזה היכה כל כך חזק את העולם, שב-1984 רבים ראו את פרינס כמתחרהו הישיר של מייקל ג'קסון. היום אנחנו מקבלים את שיר הנושא ואת "When Doves Cry" כמובנים מאליהם, אבל "גשם סגול" היה ונותר אלבום נועז של פופ מלוכלך, ששום דבר לא נשמע כמוהו לפניו, ושכולם רצו להישמע כמוהו אחריו. פרינס היה כל כך חייזרי לעולם הפופ, הרוק והסול, ואיכשהו הצליח לאחד את כל העולמות האלה לכדי סאונד וגישה חדשים וחדשניים. לא יהיה מופרך לומר שהאלבום הזה הוא ה"זיגי סטארדאסט" של האייטיז.

אלבום הקרוסאובר הראשון של פרינס, רגע לפני הפריצה האמיתית למודעות הציבורית עם הגשם הסגול. "1999" (מ-1982) הוא אחד מעמודי התווך להיווצרות הטכנו, ועולם האלקטרוניקה העכשווי על שלל נגזרותיו חייב טונות לחיבור שלו בין סינתיסייזרים לFאנק ואר אנ' בי.

הפחות מוערך ברשימה, בעיקר בגלל שהמבקרים ציפו מפרינס להמציא את עצמו שוב מחדש. בדיעבד מדובר במאסטרפיס פנטסטי לא פחות מרצף האלבומים שהגיע לפניו, ואחד האלבומים היותר צבעוניים ופסיכדליים של הנסיך.

מבין אלבומיו הראשונים של פרינס, היצירה הזאת מ-81' היתה הראשונה לירות ולפגוע בול בהגמוניה האמריקאית הלבנה שאפיינה את התקופה. בזמן שארצות הברית הפגינה שיאים חדשים של שמרנות, מגיע הנסיך הצעיר ולא חושש לערבב דת עם ערימות נוטפות של סקס. בתחילת עידן רייגן הסופר פטריוטי, בו האמריקאים עסוקים בהפצת תעמולת שנאה נגד ברית המועצות, פרינס קורא בתקליט הזה לנשיא דאז להיות אמיץ מספיק כדי לעשות צעד לשלום, בשיר “Ronnie Talk To Russia”. הוא גם שר על האלימות והגזענות שהפכו לנורמה ב"Annie Christian", ועשה את כל אלה בתקליט שכל כולו חיים, Fאנק מסונתז וסמיך, ותחושה שאם רק כולם יראו את העולם כמוהו, באמת שהכל יהיה בסדר.

פרינס של הניינטיז הוא כבר פרינס אחר, זה שהתחיל להתברבר עם החלפת השם לסימן הלא ברור (שבעיתוני התקופה נהגו לקרוא לו "סקוויגל" בזלזול). אפשר היה להכניס מאלבומי התקופה השנייה שלו את "Diamonds & Pearls" או את ה"Love Symbol Album", שכוללים גם כמה מלהיטי המחץ שלו, אבל בחרתי דווקא ב"Musicology" מ-2004. בעיני זה ה-אלבום שלו מאז "Lovesexy", שמביא איתו את התמצית של פרינס האקלקטי, המלודי והמרגש בטירוף. לטעמי הוא גם האלבום הכי מפוספס שלו אי פעם.

מבין אלבומיו ה"פשוטים" יותר, זה כנראה האהוב עלי. פרינס של תחילת הדרך לא נראה או נשמע דומה לסביבה שלו. הוא היה בחור צעיר ושחור שחלק מפריטי הלבוש שלו הורכבו מבגדי נשים, שערבב רוקנ'רול, שנתפס אז כמשהו לבן בדרך כלל, יחד עם Fאנק, סול וגלאם, ולעולם לא היה מושג איך לעכל אותו. כלומר, למעט האנשים בעולם שהבינו שהם שומעים את תחילת דרכו של גאון. גם פה, וגם באלבום הדיסקואי והנהדר שקדם לו ופתח את הקריירה של פרינס, “For You”, עוד אין את כל האלמנטים המגובשים והניסיוניים שהבדילו אותו מכל אחד אחר בפופ וברוק. "פרינס" מ-1979 הוא הפריקוול המוצלח לסדרת יצירות שאי אפשר לתאר את העולם בכלל בלעדיה.

אלבום הFאנק הכי נוקשה והרפתקני של פרינס. למי שתוהה לאן נעלם "Dirty Mind" הנפלא מ-1980 מהרשימה הזאת (רק כי אין מקום) – ובכן, האלבום השחור, שהיה אמור לצאת ב-1988, הוא סוג של אחיו המתקדם והנאיבי פחות. לא ש"Dirty Mind" רווי המיניות הבוטה היה תמים, אבל האלבום הזה הוא באמת יצור חרמן וגס רוח, אורגיה מוזיקלית שלוקחת את כל מה שפרינס הספיק ללמוד ללמוד על Fאנק מתחילת דרכו ומתעלת אותה ליצירה הקשוחה למדי הזאת. היצירה הזאת היתה יותר מדי אפילו בשביל פרינס, שהחליט לגנוז אותה לכמה שנים טובות. האלבום השחור הוא גם הפחות מלודי מאלבומי הרשימה הזאת, ואינו מיועד לאלה שהאגן שלהם לא זז אינסטינקטיבית ברגע שהם שומעים שיר של ג'יימס בראון. (קוואמי)

יוני שרוני ישדר ביום שני הקרוב ב-15:00 תכנית שתיוחד כולה לניו ווייב ישראלי, ואולי הוא ישדר בה גם את הפנינה האבודה הזו מהאייטיז (אותה הוא השמיע גם לוורוניקה, כשהתארחה אצלו), שיר שהופיע במקור בסרט "רסיסים", ואני זוכר אותו מתכניות רדיו של אורלי יניב ויואב קוטנר, מעיף את הראש הטינאייג'רי הירושלמי שלי.

במשך שנים ניסיתי למצוא אותו בתקליטיה של גל"צ או באינטרנט, ולפני שנה מישהו העלה אותו סופסוף ליוטיוב (אם יש לכם 300 דולר תוכלו לרכוש עותק סופר נדיר באיביי – אני רכשתי במחיר רגיל עותק שהתגלה כגרסה מאוחרת והרבה פחות טובה של השיר).

בשיר, "In Beirut" של קרן ברק, שהופק והולחן על ידי דני גרנות, יש כמובן התייחסות לתוצאה אחרת של מהפך 1977 – ההסתבכות בלבנון – ומילים שנשארו רלוונטיות היום בדיוק כפי שהיו אז, ובכל מקרה מדובר באחד השירים הכי טובים שהוקלטו בישראל בשנות ה-80. ביט מינימלי של מכונת תופים, השירה של קרן ברק מצליחה להיות חמה אבל נטולת מניירות מיותרות והסינתיסייזרים שעוטפים את הקטע מקפיאים את הדם ונותנים עוד רפרנס מעורפל ל"I've Seen that Face Before" של גרייס ג'ונס. (נדב רביד)

מה לדעתכם האלבום הכי גדול של פרינס? דברו על זה בפייסבוק