מדרגות לגן סאקר

אם תבחרו באקראי קיבוצניק מאזור עמק בית שאן ותשאלו אותו מהי הלהקה האהובה עליו, אני מניאק אם הוא לא יגיד לד זפלין או הדורז. אבל גם אם אפשר למצוא משהו חינני בעשרות שמוצניקים המתפרעים לצלילי “Black Dog” בדיסקוטק "הצדפה" ודופקים באייר-גיטר יחד עם הסולואים של ג'ימי, הרי שיש תחושה של זילות בצורה שבה החברה הישראלית אימצה את שתי הלהקות הללו. הדבר נכון לא רק לגבי הטרנספורמציה שעבר ג'ים מוריסון מכוכב רוק לרפתן, אשר היוותה עדות לטוטאליות המיידית שבה אימץ הקיבוץ הארצי את השיק ההיפי, אלא גם לגבי הדרך הארוכה שעברו שתי הלהקות הללו בקרב הטעם הישראלי הרחב – בעלייה ארצה איבדו גם לד זפלין וגם הדורז את כל הסקסיות שהיתה להם.

עשרות ילדודס שמנגנים את "סטרוויי טו הבן" בקומזיצים הדחיקו את אקסטזת האנקות של רוברט פלנט ובשביל אלפי חפרפרות רוק מזדקנות שמקדשות את “Light My Fire” מוריסון הוא לא סקסי מאדרפאקר מסומם וכריזמטי עם הזין בחוץ, אלא סוג של שלום חנוך. גם מוריסון וגם פלנט, מהמחוללים הגדולים של הרוקנרול, לא נתפסים כשניים ששברו מוסכמות פרפורמנס מכאן ועד להודעה חדשה במיניות תיאטרלית ופרובוקציות שהיו כמעט שטניות לתקופתן, אלא כשרידי סיקסטיז שעברו את הדילול הנדרש כדי שחובב הרוק הסטנדרטי יוכל לעכל אותם. אותו הדבר נכון גם לגבי ג'ימי הנדריקס, שהפך מאנס של הגיטרה שהיא פות חסר מעצורים ל"גיטריסט הכי טוב בעולם".

וכך במיתולוגיה הישראלית של לד זפלין והדורז אין הרואין, אין אורגיות פרועות, אין מעצרים, מוות בטרם עת, זימה וג'יפה, אלא מקסימום קצת נאפס והרבה מוזיקה טובה מז'אנר הרוק הקלאסי. ואם כבר מזכירים את הצד ה"אפל" של הלהקות הנ"ל, אז רק כשהידיים מכסות את העיניים ובדגש על הטהרנות הפקידותית של המוזיקה – על המורשת של לד זפלין והדורז כ"ילדים רעים" מדברים רק בריחוק רטורי ולא כחלק בלתי נפרד מהמטען התרבותי הכולל ורב ההקשרים.

שני אלבומים חדשים נתנו הזדמנות להיזכר בעברות של לד זפלין והדורז – “Live In Hollywood”, אלבום בהופעה חיה שנגאל מארכיון הדורז ו-“Dreamland”, האלבום החדש של רוברט פלנט. באלבום ההופעה של הדורז (מ-1969), המצטרף לאלבומי הופעה קודמים של הלהקה ולכאלה שעוד ייצאו בעתיד, אין עניין בולט לציבור. אמנם יש בו את כל מה שהפך את הדורז ללהקה גדולה, את כל הלהיטים הפופולריים וגם קטעים נדירים, אבל בשביל להבין את ג'ים מוריסון כמוקד משיכה מול קהל, עדיף לרכוש את “In Concert” הכפול, אלבום ההופעה האולטימטיבי של הדורז, שמספק פואנטה מאוד ברורה באשר ללהקה. “Live In Hollywood” הוא מוצר למעריצים אדוקים ואספנים אובססיביים, ששמים לב לשינויים הכי קטנים בקטעי אורגן ההמונד של ריי מנזרק
ב-“Break on Through”.

“Dreamland” של רוברט פלנט הוא הפתעה. קל מדי להתייחס לפלנט כמאובן ושריד תקופתי, במיוחד אם מתחשבים באיחוד הזמני והמיותר של לד זפלין ובקריירת הסולו המשונה של פלנט לאורך שנות השמונים (כולל כמה להיטים מעונבים בקצב האדולט-קונטמפוררי). אבל בעוד ג'ימי פייג' מתארח אצל פאף דאדי ופרד דרסט בתור אגדה ותו לא, בדיסק הזה פלנט מחדש ימיו כקדם. מבחינה ווקאלית הוא כמעט ולא איבד את האוקטבות וזה כבר מעורר כבוד; ב-“Dreamland” מבצע פלנט כמה גרסאות כיסוי מצוינות: “One More Cup of Coffee” של דילן, “Song to the Siren” של טים באקלי וביצוע טריפ הופ מרענן ל-“Hey Joe” הקלוש.

לפני שבועיים ראיתי ראיון איתו ב"טופ אוף דה פופס" והוא אמר שהוא מאוד אוהב את די.ג'יי שאדו. הדבר ניכר – לצד קטעים המשמרים את האווירה הסהרורית של לד זפלין, יש כאן הפקה יוקרתית של אלקטרוניקה שקטה, עיבודים אקזוטיים מזרחיים, מבלוז ישן ועד קולדפליי. בהחלט יפה.

"Robert Plant - "Dreamlnd, הליקון
"The Doors - "Live in Hollywood - Aquarius, הד ארצי