די היה בריפרוף קל בדפי התקשורת העולמית בשבוע האחרון כדי להיווכח מי השחקנית הכי לוהטת ונכונה של הרגע: ליה סיידו. הצרפתייה, עוד כחודש בת 28, היא בת לאחת המשפחות המיוחסות במדינתה - בין השאר, סבה הוא יו"ר פאתה, אחד מן הגופים החשובים בעולם הבידור. כלומר, מראש באה הצעירה עם נדוניה מבטיחה, גם מבחינה כלכלית, אך בחודשים האחרונים הצליחה להשלים תהליך ולבנות שם בזכות עצמה. מעתה היא כבר לא הנכדה של או הבת של - להפך, מהיום קרובי משפחתה ידועים כאבא או כסבא שלה, והם יכולים להביט בגאווה בפניה המתנוססים מעל שערי העיתונים, ולהתהדר בכך שהצאצאית מוכרזת כבריז'יט ברדו החדשה. אז איך ולמה זה קרה?
1. בגלל "כחול הוא הצבע החם ביותר"
קודם כל, ליה רותחת כל כך מהסיבה הפשוטה שהיא מככבת ב"כחול הוא הצבע החם ביותר", וכיאה לשמו מדובר בסרט הלוהט ביותר כרגע. כזכור, מדובר בדרמה על סיפור אהבתן של שתי צעירות, שקטפה לפני שבוע בדיוק את דקל הזהב - העיטור היוקרתי בפסטיבל קאן, ובכלל אחד הפרסים החשובים בעולם הקולנוע.
עוד על "כחול הוא הצבע החם ביותר"
באופן חריג, חבר השופטים בראשותו של סטיבן שפילברג החליט להעניק אותו לא רק לבמאי, עבדלעטיף קשיש, אלא גם לשתי השחקניות הראשיות - אדל אקסארקופולוס וסיידו. זאת כיוון שמעבר לכל האלמנטים בסרט, שום דבר לא מרשים בו כמו תצוגת המשחק עתירת הרגש, חסרת המעצורים ונטולת הדופי של השתיים.
מבחינת אקסארקופולוס, בת ה-19, זוהי העבודה הקולנועית המשמעותית הראשונה, כך שצריך עוד לחכות ולראות אם מדובר בהישג חד-פעמי או בתחילתה של קריירה מרשימה. אך סיידו המבוגרת יותר הגיעה לצילומים עם רזומה מרשים ומוערך של סרטי פסטיבלים - בין השאר, כיכבה בשנה שעברה ב"Sister" האוסטרי שקיבל את דב הכסף בפסטיבל ברלין. בשבילה, אם כך, זה לא תפקיד פריצה אלא קפיצת מדרגה, שהנציחה את מעמדה כאחת השחקניות המוכשרות בימינו.
אם לא די בעבודה הפנומנלית שלה ב"כחול הוא הצבע החם ביותר" ובזכייתו בדקל הזהב, יש סיבה נוספת מדוע שידרג את מעמדה והפך אותה לבון-טון: ההשתתפות בו הפכה אותה לבחורה הנכונה של הרגע כי מעבר לאיכותו האמנותית, הוא והמשתתפים בו לוחצים על כל הכפתורים הנכונים. בעידן שבו צרפת ומדינות רבות אחרות סוערות סביב נורמליזציה ממלכתית של נישואים חד-מיניים, הדרמה הזו מציגה סיפור אהבה לסבי כדבר הטבעי והטהור בעולם.
נוסף לכך, בתקופה שבה צעירי היבשת מדשדשים במשבר כלכלי-חברתי חסר תקדים, ומקוטלגים בידי המבוגרים מהם כבטלנים שטחיים ומפונקים, סיידו ושותפתה למסך מציירות כאן תמונה מחמיאה של הדור שלהן, ומתארות אותו כבוגר, אחראי ובעיקר הרבה יותר אמיץ ואנושי מהוריו. הפנים שלה לא סתם יפות - כשגרירה של רצון טוב, הן מביאות לידי ביטוי בדיוק את כל מה שהעולם היה רוצה לראות במראה.
2. בגלל שגם הוליווד מאוהבת בה
אך מובן שאין די בהשתתפות בדרמות איכות צרפתיות, מוצלחות ככל שיהיו, כדי להפוך לקרואסון פריך גם בשוק הבינלאומי. מה שהופך את סיידו לכזו היא העובדה שהספיקה כבר לשתף פעולה עם שלושה מן הקולנוענים האמריקאים המגניבים והאהובים בימינו קוונטין טרנטינו, שליהק אותה לתפקיד קטן ב"ממזרים חסרי כבוד"; וודי אלן, שבחר בה להוציא את אוון ווילסון לטיול בגשם ב"חצות בפריז"; וכמובן ווס אנדרסון, שצילם אותה כעת לסרטו החדש, "The Grand Budapest Hotel", שם היא השם הצרפתי היחיד בצד כוכבים הוליוודיים בסדר הגודל של אדוארד נורטון, ג'וד לאו, ביל מוריי, טילדה סווינטון ורבים אחרים. נוסף לכך, צצה גם ב"רובין הוד" של רידלי סקוט והגיחה כמחסלת ב"משימה בלתי אפשרית 4" לצד טום קרוז.
האנגלו-סקסים הללו בחרו בה בגלל כישורי המשחק שלה והשיק הצרפתי שבה, אבל גם בגלל שנוח לעבוד איתה - רבים מבני עמה, לא צלחו בעבר את המעבר להוליווד בשל קשיי שפה ופערי מנטליות. סיידו בילתה כנערה במחנות קיץ בארצות הברית ובכלל הסתובבה לא מעט במדינה, אז אין לה את הבעיה הזו. היא מפטפטת באנגלית ללא צורך במתורגמנים, מתרוצצת בניחותא בין ניו יורק ולוס אנג'לס ומרגישה בשתיהן כמו בבית.
בזאת מייצגת סיידו בצורה הטובה ביותר את הדור החדש בצרפת, שמייחס יותר מתמיד חשיבות לאנגלית ועושה את כל המאמצים כדי לשלוט בה. העובדה שעמדה במשימה ויחד עם זאת שמרה על זהותה הלאומית, מציבה אותה כאבטיפוס של הצרפתי הקוסמופוליטי החדש וכמודל לחיקוי בעיני בני דורה.
3. כי היא אייקון אופנה
הודות לאנגלית השוטפת של סיידו, התאפשר לעיתונאים מרחבי העולם לתקשר עמה בקלות בשנים האחרונות במסגרת שלל הפסטיבלים בהם השתתפה, ולגלות שהיא מרואיינת אידיאלית - צלולה וברורה כמו שחקנית אמריקאית מן המניין, אבל כיאה לצרפתייה, הרבה פחות מוגנת ומלוקקת מהנהוג בקרב הכוכבות בהוליווד. כך ניתן לדבר איתה בחופשיות על כל דבר, ולקבל תשובות ישירות לשאלות בסדר הגודל של "מה ההבדל בין לעשות אהבה עם גבר ועם אשה?", משהו שרוב הקולגות שלה מעבר לים לא היו חושבות אפילו לענות עליו באופן ענייני, וזה כמובן משדרג עוד יותר את מידת האטרקטיביות שלה בתקשורת.
במהלך הראיונות הללו, סיידו מתעקשת פעם אחר פעם - "אני לא דוגמנית, אפילו אם זה מה שכתוב בוויקפדיה, אני לא דוגמנית בשום פנים ואופן!". אך גם בצרפת מכירים את הפתגם שאם זה הולך כמו ברווז זה כנראה ברווז. בהתאם לכך אי אפשר להתעלם מהעובדה שעוד לפני ליהוקה לסרט של אנדרסון, היא כיכבה בסדרת הפרסומות שצילם לבושם קנדי של פראדה, והיתה הפנים של הקמפיין הזה ושל כמה מסעות קידום אופנתיים אחרים.
בלי קשר לכך, אפשר היה לראות אותה על שערי מהדורות שונות של כל מגזין אופנה יוקרתי בנמצא אל, גלאמור, ווג ועוד. אז סיידו לבטח קודם כל שחקנית ורק אחר כך דברים אחרים, אבל היא בוודאי אינה ז'ראר דפרדייה, ופועלה מעסיק כתבי סטייל לא פחות מאשר מבקרי קולנוע.
4. כי היא קשה לפיצוח
נוסף לכל זה, יש עוד כמה דברים שבגינם דווקא סיידו היא האיט-גירל של הרגע. למשל, העובדה שהשחקנית משלבת בין איכות ומסחריות - משהו שמריון קוטיאר הממוסחרת מדי לטעמם של הצרפתיים לא השכילה לעשות, ולכן הספורט הלאומי במדינה הוא לקטול את כוכבת "עלייתו של האביר האפל".
כמו כן, ניתנו לסיידו נקודות גם על משהו אחר - אף שלכאורה יש לה את כל הסיבות להפגין אליטיסטיות, בכל זאת מגלה השחקנית המצליחה רגשנות מעוררת הזדהות. במסיבת העיתונאים לאחר בכורתו בקאן של "כחול הוא הצבע החם ביותר" הזילה דמעה בעקבות מחמאה שהוענקה לה, ולאחר זכיית הסרט בפרס, השתוללה משמחה מול המצלמות.
כל זה יכול היה להיטשטש לו היתה לה יומרה מעוררת עוינות, אבל היא חפה מזה - סיידו מעולם לא התיימרה להיות אינטלקטואלית גדולה או אקטיביסטית צדקנית. בניגוד לרבות מעמיתותיה, גם לא התעקשה לנסות להוכיח שהיא אמנית רב-תחומית, ונמנעה מפתיחת תערוכת אמנות מיצג, הוצאת אלבום מוזיקלי וכיוצא בזה. סיידו גם אף פעם לא הסתבכה בשטויות רכילותיות, ואף שלא כל סרטיה היו יצירות מופת, אין לה בפילמוגרפיה איזשהו כישלון מביך. בקיצור, הקריירה שלה הלכה בכל הצעדים הנכונים כדי להוליך אותה למעמד של הבחורה הנכונה.
לסיכום, ואולי חשוב מכל, יש גורם נוסף שמדביק את העולם לסיידו - העובדה שאם מסתכלים באלפי התמונות הקיימות שלה, היא פשוט נראית אחרת בכל פעם. היו לה, למשל, שני סרטים בפסטיבל קאן האחרון - "כחול", בו גילמה בוהמיינית נשית ונחשקת עם שיער צבוע, ו"גרנד סנטרל", בו נכנסה היטב לעורה של טום בוי מחוספסת, בת מעמד הפועלים ולבושה בפשטות. בדרמה שגילתה אותה, "La Belle Personne" מ-2008, הפציעה כנסיכת קרח מלנכולית, אבל ב"חצות בפריז" דווקא נשאה עמה רוח של שמחת חיים משוחררת ורומנטית. לעתים היא נראית כתוצר טיפוסי של תקופתנו, אבל בפרסומות של ווס אנדרסון דווקא כממשיכת דרכן של פראנס גאל, פרנסואז הרדי ושאר נערות פופ מהסיקסטיז. לפעמים היא נראית צעירה מגילה ולעתים דווקא מבוגרת מכך, לפעמים נוזלת ממנה ארוטיות ולפעמים ניכרת בה דווקא תמימות, וכך הלאה וכך הלאה.
הדבר המתבקש יהיה לומר שסיידו אינה אלא חומר ביד היוצר, אבל האמת שנראה דווקא כי זו היא שמתמרנת אותנו, ומשכילה לגלות בפנינו כל פעם את הצד שמתחשק לה לחשוף.
כך זה גם במפגשים פנים אל פנים עם סיידו: הזדמן לי לשוחח איתה פעמיים, ודברנית ככל שתהיה, בכל אחד מהמקרים היא נשארה קשה לפיצוח כמו באגט ששכב במאפייה שבוע. אין בה טיפה של פוזה, ועדיין לא נראה שכוכבת השעה מתקרבת לגלות את כל האמת על עצמה. ככל שהיא מדברת יותר ומצטלמת יותר, המסתורין סביבה רק נהיה גדול ומהפנט יותר, כמו האור שמגדל אייפל מקרין על גדות הסיין בשעת לילה. היום היא צריכה להסתפק בטאמבלרים שמוקדשים לה, אבל בשנות השישים זמרים כמו בוב דילן היו כותבים שירים על נשים כמוה.