נערת רוק, 55, אקדמאית, לקשר דיסקרטי כולל תמיכה

חברת אן.אם.סי הוציאה לשוק את דיסק האוסף "נערות רוק", שיהיה מה לקנות בחגים ליזיזה מהבסיס שאמרה פעם שהיא נורא אוהבת את ג'ניס ג'ופלין. ייתכן שהרעיון המקורי היה ליצור מיפוי של נערות הרוק המקומיות, אבל התוצאה הסופית היא הרבה יותר אקלקטית, ובעצם אין לזמרות בדיסק הזה שום דבר במשותף מעבר לעניין הג'נדרי. כותרת המשנה של הדיסק היא "אוסף נשי מקומי" (אף אחד לא יוכל לתבוע על כך שהוא לא קיבל לא רוק ולא נערות), וגם הבחורה שעל העטיפה נראית יותר כמו נערת פלמנקו, אז אולי מה שקרה זה שעורך האוסף לא מצא מספיק נערות רוק מקומיות, או שהוא פשוט הגיע למסקנה ש"אין דבר כזה", כפי שאומר השיר "נערת הרוק" של ריקי גל.

למרבה הזוועה לא סתם נזכרתי בשיר הזה של ריקי גל, שכן הוא, ולא אחר, נבחר לפתוח את האוסף. מה אני אגיד לכם? אין כמו איזה עיבוד קטן של מתי כספי כדי לגרות את בלוטות הרוקנרול שלי. עם כספי אני מרגישה ממש כמו גרופית של מוטלי קרו! הבעיה היחידה היא שהרי"ש המתגלגלת של גל עושה לי חשק לצ'ורבה. לשמוע אותה שרה על פטמות בולטות וזיונים וקוקאין זה יותר גרוע משיחה עם אחות בית הספר על קרי לילה. אולי זאת הפראנויה שלי, אבל באמת שהטון בשיר נשמע לי שיפוטי. וכשריקי גל שרה את מילותיו של יצחק לאור ומספרת על נערת הרוק ש"עיניה ריקות, מטומטמות, קרות, אולי היא בכלל מפגרת", אני לא יכולה שלא להרגיש כאילו אמא שלי נוזפת בי שחזרתי הביתה מאוחר מיציאה (מעניין אם גם אמא היתה מחליפה את המילה "מוצצת" ב"אוכלת", כמו במקרה דנן).

אבל נערת רוק, כמו שאומרת ריקי – אין דבר כזה. ובאמת באוסף אין הרבה כאלה. רציתם לקבל את המקבילות העבריות לקורטני לאב, שירלי מנסון, ג'ואן ג'ט וכריסי היינד? קבלו בבקשה את יהודית רביץ יפת התלתלים, את שרי מלכת הדיסקו, את רותי נבון בתור נינה סימון בשיר מאוד לא רוקי מתוך ההצגה "אל תקרא לי שחור", שני שירים אלקטרוניים לחלוטין (איאם בעיבוד של חיים לרוז ודנה אינטרנשיונל שנכנסת לקרחנה עם ערן צור בביצוע מחודש ל"סקס אחר"), ואת דנה ברגר, העלבון הגדול ביותר לתרבות הרוקנרול.

ליד שלל הבחירות הלא מוצלחות האלה (חלקן לא מוצלחות בקונטקסט, רובן לא מוצלחות בכלל), שלא היו עומדות אפילו בסטנדרטי נערת הרוק של נילי לנדסמן, יש באוסף גם כמה מבצעות ראויות. הגדולה מכולן היא, למרבה ההפתעה, סי היימן, ששירה "גיבור גדול" מזכיר שעד כמה שקשה להאמין, באייטיז היה בה סוג של קסם לפטפילדי כזה, עם המסרים הפוליטיים שלה, האסתטיקה האורבנית והקוצים המחומצנים הקשוחים. לרשימה זו מצטרפות קורין אלאל, טאטו בראשותה של אלונה דניאל, פוליאנה פרנק, מלכה שפיגל, שיר דווקא ראוי של אסתר שמיר ("המקום הכי נמוך בתל אביב") וכמובן המכשפות – שלא בטוח שהיו להקה טובה כמו שענבל פרלמוטר היתה ההתגלמות החיה המרשימה ביותר למיתוס נערת הרוק שאי פעם צמחה במקומותינו.

חבל רק שבחירות השירים שנכנסו לאוסף הן לא קצת יותר מעניינות או מקוריות (עוד פעם "עד העונג הבא"??) ושלא הסתייע (או שאף אחד לא טרח) להכליל באוסף כמה נציגות הרבה יותר מתאימות מיהודית רביץ, כמו למשל איגי וקסמן – שצמחה בדיוק מהמקומות עליהם שרה ריקי גל – או טובה גרטנר או הזמרת של היהודים או מיכל קהן.