מסיבומבה

בסרט תעודה עתיק למדי על רייבים, שרץ עד לא מזמן בערוץ 8, אומר פול הארטנול שבמקרה הכי רע, הוא תמיד יוכל לחזור לפיצריה שבה עבד ואותה עזב כשהקריירה המוזיקלית שלו ושל אחיו החלה לנסוק. הוא מעולם לא היה צריך לממש את האופציה הפרולטרית הזאת. אורביטל מתהדרים פורמלית ב-13 שנה של קריירה מוצלחת (Chime”", הסינגל הראשון שלהם, יצא ב-1989). ובניגוד לרבים מאלה שהתחילו איתם, הם עדיין מתקיימים באותו פורמט, וגם כשזייפו פה ושם, הם מעולם לא התלכלכו בנודניקיות.

בימים אלה הונח על המדפים “Work 1989-2002”, אוסף דגימות מהקריירה העשירה של הצמד המשפחתי. פרט להמלצה חמה ב"די.ג'יי העיר", האלבום לא ממש זכה לפרומו, מה ששב ומעורר תהייה לגבי מדיניות קידום המכירות של חברות תקליטים. אורביטל לא אופנתיים ולא יהיו אופנתיים: טרנדים באים, טרנדים הולכים, ו-“Chime” עדיין מופתי. זאת הסיבה שצריך למכור דווקא אותם, כחלק משיעור בסיסי בתולדות המוזיקה האלקטרונית. מי שאין להם פיסת אורביטל בספריית הדיסקים, מעוניינים בסקירה לא ממצה אך מספקת של יצירת ההרכב החשוב הזה ולא יכולים להתקמבן באמצעות שיתוף הקבצים ברשת – האלבום הזה יתלבש עליהם מצוין.

הרבה פחות חשוב מבחינת מה שהוא מייצג אבל הרבה יותר מעניין מבחינת התענוג המציצני שהוא מספק הוא האוסף שהרכיבו האחים הארטנול במסגרת Back to Mine. נראה שסדרת אוספי הצי'ל הזאת נהפכת לפס ייצור. עוד לא הספיק אם.ג'יי קול להטמיע את הנוסחה האולטימטיבית שלו לגרוב שאחרי המסיבה, וכבר נקראו אורביטל להציג את זאת שלהם. מי יוותר על מכרה זהב כזה: מינימום השקעה מצד היזמים ומוטו של דאון טמפו שפונה למכנה משותף צרכני רחב למדי, תהיה אשר תהיה איכות כל אלבום ואלבום בסדרה. מפוקפק, מאוד מפוקפק, ולגמרי לא אחיד מצד אחד; מצד שני, קשה לעמוד בפיתוי ההצצה לתוך תקליטיות הרבה יותר מרשימות משלנו, אפילו תחת מגבלת הגרוב שאחרי המסיבה. במקרה של אורביטל מתפוגגת אותה מגבלה, והמרקחת שרקחו היא המסיבה עצמה.

מדובר במסיבה ביתית, ספונטנית, שלא ממש רוקדים בה והמשתתפים בה מועטים. פעם בכמה זמן יש לילה כזה שבו נשפך הרבה אלכוהול לגרונות בסלון, ובזה אחר זה נשלפים תקליטים ודיסקים עם קטעים שכל מה שמחבר ביניהם הוא הצורך לשמוע ולהשמיע אותם באותו רגע, כי הם אהובים, מצחיקים, מעלי זכרונות, מעוררי השראה או סתם כיפיים – ככה בדיוק נשמע האוסף של אורביטל. הם מדלגים בין חמישה עשורים, טועמים מכל מיני ז'אנרים ומוותרים על מיקס של הקטעים. יש שם קטעים מפסקולים, נעימה טלוויזיונית, רוק לדורותיו (הטורנדוז, ג'טרו טאל, פי.ג'י הארווי, דיוויין קומדי) אלקטרוניקה לדורותיה (מטנג'רין דרים עד פלאד, ויש אסיד וג'אנגל ואלקטרוניקה הודית), הרוח הג'מייקנית לדורותיה (לי פרי, דה סלקטור, סוזן קדוגן) וגם קטע טרי מהאולפן של האחים הארטנול. זה לאונג'י, זה קיטשי, זה אפלולי, זה מהורהר, זה דרמטי, זה מקפיץ; כל מה שצריך בשביל ערב מושלם בבית. מתה להיות חברה של ההארטנולים, בגלל המוזיקה שהם עושים, בגלל התקליטייה האישית המסקרנת ובגלל הוויסקי המשובח שהם מגישים לאורחים.