קודם כל נסלק את זה מהשולחן: אתה לא יכול ליצור רומן גרפי אישי בשחור לבן שחושף את זיכרונות השואה של אבא שלך, בלי שישוו אותך ל"מאוס" של ארט ספיגלמן, שעשה את אותו דבר בדיוק לפני 30 שנה. פשוט לא יקרה. עדיף כבר לפתוח את הספר במשפט "בלה בלה בלה 'מאוס' של ארט ספיגלמן, וכעת נתחיל בסיפור", כי ממילא זה מה שיקרה: הקורא ידפדף, ינער את הדפים וישאל איפה פה העכברים כבר, ומבקרי הספרות לא יוכלו לומר מילה על היצירה בלי לפלוט קודם בפסקנות: "'מאוס' זה לא".
אז "מאוס" זה לא. הסיפור הסבוך, המרובד והסוחף של ספיגלמן, שסיפר את זיכרונות השואה של אביו המריר באמצעות איורי עכברים וחתולים, הוא בליגה אחרת מ"הדור השני" של מישל קישקה. ו"הדור" רק סובל מההשוואה האוטומטית הזאת. בתולי קומיקס, שרק עכשיו גילו את הז'אנר ונתקלו בספר של קישקה בחנויות בלי ציפיות שיעיקו להם על העין, יתרגשו ממנו יותר. אבל אלה שיחפשו את אותה טלטלה רגשית שהולכת ומצטברת מעמוד לעמוד, יחושו מרומים.
קודם כל, מפני שקישקה הוא יותר קריקטוריסט מאשר יוצר קומיקס. האיורים שלו מושלמים, נקיים, חמודים. הכל חמוד מדי. גם כשהדמויות ממררות בבכי, גוססות בשלג, נשרפות עודן בחיים, זה נראה כאילו כל רגע יגיעו חיות מצוירות של דיסני וישירו להם האקונה מטטה. הציור כאן לא מדמם, ומצד שני - גם לא עולץ מספיק בשביל שייווצר דיסוננס סטייל "החיים יפים" שיגרום לכם לבכות ולצחוק גם יחד. הוא סתם חמוד, מה שמשאיר את הקורא אדיש רוב הזמן, כשמדי פעם מגיע ציור מובהק ואפל של "שואה!!!" והוא נבהל ונזכר "אה וואלה, עצוב". ביצירות מהסוג הזה, צריך או לשחק ברגשות של הקורא או לגרום להם להצטבר בערימת מועקה עדינה, אבל כאן הרגש העיקרי הוא "מצייר יפה, הבנזונה. שואה!!!".
גם כמספר, קישקה לא מצליח לסחוף. החומרים, לכאורה, קשים ומרתקים: אבא שנושא בתוכו את אושוויץ, ילדות בפנימייה נוצרית בבלגיה, התפתחות המאייר כאמן, טרגדיית התאבדות במשפחה ולאחריה קילוף שכבות הזיכרון מאבא. אבל כל הסיפורים האלה עשויים פירורים-פירורים, שניים שלושה עמודים והופ, לאנקדוטה הבאה. כל פיסות החיים האלו אמורות להרכיב איזה פסיפס עשיר של משפחה שמתקיימת תחת צל השואה של האב, אבל כל זה פשוט לא מתחבר לתמונה אחת משכנעת מספיק בשביל שיהיה לנו אכפת ממנה, או בשביל שנשעט הלאה בדמעות לשמוע עוד. וכשהציורים החמודים פוסקים לרגע לטובת פיסקה שלמה שמתארת את ההיסטוריה המשפחתית של אימא שלו ותמונות מהאלבום הפרטי שלה, או למציאת דודה אבודה כלשהי בארכיון יד ושם, לא ברור למה זה אמור לעניין את הקורא שאינו משתייך למשפחת קישקה. הליהטוט המרשים של קישקה בין ציורים ומשחקי קומפוזיציות לא מצליח להפוך את סיפורי המשפחה האישיים שלו לסיפור מספיק משמעותי ושלם שעומד בפני עצמו. כזה שילמד אותנו גם על עצמנו, או על זיכרון או כאב. העניין שלנו קם ונופל על כמה מרתקת, אם בכלל, תהיה האנקדוטה הקישקאית הספציפית שבעמוד הבא.
ליצור רומן גרפי זה עניין טריקי. צריך להבריק גם באיור וגם בכתיבה, ויותר מזה: לדעת לשלב בין שתי השפות בעדינות מדויקת וללא רווחים מיותרים ביניהן. משהו בשילוב השפות שב"הדור השני" פשוט לא עובד, וזה מקשה על ההתרגשות ממנו. ושלא יהיה ספק: רואים שהאמן השקיע בספר את הנשמה שלו, קילף פצעים ואסף חומרים והוציא תחת ידו איורים יפהפיים ומחושבים. אבל רומן ובכלל זה רומן גרפי צריך יותר מזה כדי לצבור תנופה. כוחו של קישקה ברגעים קטנטנים (ויש לא מעט מוצלחים כאלה ברחבי הספר), בלכידת הבעה מדויקת בפריים יחיד, בנקודות. או-אז הוא מישל קישקה הקריקטוריסט הזריז, שנותן לנו בראש פטיש של דיו ובורח. קשה לו יותר בריצות למרחקים ארוכים, בלמתוח קו בין הנקודות ולקבל תמונה חדשה, וזה ניכר.
כל אמן קומיקס שמצליח לדחוק את הראש מעל המים הנמוכים של הסצנה ולצרף עוד קומיקס לשוק הישראלי - נוטל סיכון כבד: הקהל מועט, ההדפסה יקרה, והרווחים בקושי יקנו לך עט חדש. הסיכון גדול עוד יותר כשמדובר ברומן-שואה כשישראלים כבר קונים קומיקס זה לילדים שלהם, ו"הדור השני" לא בדיוק נכנס לקטגוריה. רק על האומץ הזה צריך לערוך מסיבת הידד לקישקה, על שהרחיב בעוד כמה סנטימטרים את מדף הקומיקס בתרבות הישראלית, ותרם עוד כמה דימויים מקוריים לתודעה הציורית שלנו, וגיוון בעוד כמה צבעים את ספריית השואה היבשושית שלנו. אבל מעבר להישג הז'אנרי, בשורה ספרותית גדולה אין כאן - מקסימום גרסא מושקעת במיוחד של עבודת שורשים.
מעניין אתכם קומיקס השואה של מישל קישקה? ספרו לנו בפייסבוק