פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מהו הסרט הטוב ביותר של אורי זוהר?

      "שלושה ימים וילד", "מציצים", "חור בלבנה", "עיניים גדולות" – לרגל הרטרוספקטיבה ליצירתו של אורי זוהר הגדול בפסטיבל קולנוע דרום, הגיע הזמן לקבוע מהו סרטו הטוב ביותר

      בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות, שנערך השבוע, תוצג רטרוספקטיבה לאורי זוהר, אחד היוצרים המרכזיים והמשפיעים בתרבות הישראלית. מעבר להיותו בדרן אהוב, נחשב זוהר גם לאחד הקולנוענים החשובים שפעלו כאן. הרטרוספקטיבה, בעריכתו של חוקר הקולנוע אריאל שווייצר, הוצגה לראשונה בסינמטק פריז ולאחר ההשקה המקומית בשדרות היא תנדוד בסינמטקים ברחבי הארץ. זוהי הזדמנות חד פעמית להתוודע למכלול יצירתו הקולנועית של זוהר, שיצר במהלך 15 שנות פועלו בתחום, בטרם חזרתו בתשובה, לא פחות מ-11 סרטים באורך מלא, לצד כמה וכמה סרטים קצרים – שחלקם בקושי נחשפו לקהל. זוהר יצר סרטים במגוון ז'אנרים קולנועיים: יצירות אוונגרדיות וניסיוניות, קומדיות עממיות, עיבודים ספרותיים מתוחכמים וגם סרטים בעלי אופי אישי ואינטימי. אט אט, אחרי שנים של ניסוי ותעייה מרתקים, פיתח סגנון קולנועי אישי, שהצליח ללכוד איזו אותנטיות ישראלית חמקמקה והשפיע מאוד על דמותו של הקולנוע המקומי מאז ועד היום. לרגל הרטרוספקטיבה לזוהר, אנו מציגים לכם דירוג מלא של סרטיו הארוכים, החל מהקוריוזים הזניחים ועד ליצירות שאסור להחמיץ.

      11. "עץ או פלסטיין" (1963)

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      (צילום מסך)

      קצת לפני שזוהר צבר אומץ ופצח בעשייה אישית, המפיק והשותף שלו, אברהם דשא פשנל, חיבר בינו לבין הבמאי יואל זילברג וחלוץ הקולנוע המקומי נתן אקסלרוד. יחד הם רקחו סרט באורך מלא על בסיס יומני החדשות שצילם האחרון במהלך עשרות שנים. הפרויקט, שהופק לכבוד יום העצמאות ה-15 וניסה לספר את סיפורו של היישוב העברי בארץ ישראל בטון צברי חצוף ואירוני, לא הצליח לחמוק בסופו של דבר מממלכתיות משמימה, ולמרות הצלחתו הקופתית בזמן אמת, הוא די נשכח עם השנים. מבין כל סרטי הרטרוספקטיבה, חותמו של זוהר ניכר בסרט הזה הכי פחות.

      10. "התרוממות" (1970)

      אי שם על קו הגבול בין שנות ה-60 וה-70 חווה זוהר את הפאזה הנסיונית שלו, שבמהלכה ביקש ליצור קולנוע מאולתר, משוחרר מעכבות, זול וזרוק, כשהוא אפוף בעננה של אנטי-ממסדיות וסמים קלים. זאת התקופה שבה יצר זוהר את "פרח במנוע", סרט גנוז שאת גלגליו הטביע לפי המיתוס בים התיכון, וגם את "התרוממות", סיפור על חילופי זוגות בכיכובה של שלישיית הגשש החיוור. כן, זה הזוי בדיוק כמו שזה נשמע, וגם עשוי רע למדי, ועל כן לא פלא ששרידי הגששים נבוכים מהאפשרות שהסרט יוקרן לקהל. עם זאת, ההחלטה למנוע את הכללת הסרט ברטרוספקטיבה של זוהר די מבאסת, היות וכן מדובר במרכיב משמעותי בפילמוגרפיה של זוהר, לטוב ולרע.

      9. "הצילו את המציל" (1977)

      מצד אחד, "הצילו את המציל" משתייך לכאורה לחטיבה האחרונה ביצירתו של זוהר, שזכתה לכינוי "הטרילוגיה התל אביבית" ונתפסת כשיאו בתור קולנוען. מצד שני, השמועות גורסות שזוהר עשה את הסרט בחוסר רצון מובהק, בעודו נתון בתהליך חזרה בתשובה מתקדם ורץ להתפלל בהפסקות. על כן, "הצילו את המציל" הוא סרט מבולבל בדיוק כמו הסיטואציה שבה נוצר. הניסיון שלו לחבר בין פארסה עממית לסיפור מוסר בעל מאפיינים אישיים, הדומה לסרטים הקודמים בטרילוגיה, מוביל לתחושת מבוכה סגנונית, ולמרות כמה רגעים של חסד קולנועי, התוצאה הסופית היא פספוס גדול.

      8. "כל ממזר מלך" (1968)

      קצת אחרי סיומה המפואר של מלחמת ששת הימים, שאפשר למדינת ישראל להרגיש אימפריה למשך כמה רגעים, החליט זוהר לרקוח סרט על המלחמה ההיא, שכולו שיר הלל לאופי הישראלי המיוחד. באופן הולם לתקופה, "כל ממזר מלך" הוא הסרט המושקע ביותר של זוהר, כמעט אפוס במונחים המקומיים בכל הנוגע לרוחב היריעה ומספר המשתתפים. הוא אפילו ליהק שחקנים אמריקאים לתפקידים הראשיים של עיתונאי ספקן שבסוף מתאהב בישראל ואשתו המרשימה, בתקווה להגיע עם הסרט לשווקים הבינלאומיים. התוצאה היא אמנם ההצלחה הקופתית הכי גדולה של זוהר, אך מצד שני הסרט שהוא עצמו מחשיב שגרוע בסרטיו. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא סגנון הצילום המנייריסטי של דוד גורפינקל, באחד הרגעים הפחות מרשימים בקריירה המדהימה שלו, שמתעקש להעמיד את המצלמה שלו שוב ושוב בזוויות הכי פחות מתקבלות על הדעת.

      7. "מוישה ונטילטור" (1966)

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      (צילום מסך)

      הסרט השני והנשכח של זוהר, שנועד להחזיר משהו מהפסדי "חור בלבנה" האוונגרדי, הוא קומדיה מוזיקלית חיננית למדי, שכדאי להתוודע אליה. בדומה ל"סאלח שבתי", מדובר בפיתוח של דמות מתוך מערכוני להקות צבאיות לסרט באורך מלא, שגם הפעם זכתה להצלחה קופתית נאה. יעקב בודו משחזר את תפקידו הצבאי כחייל שמקדיש את חייו לחיסכון במשאבים, ובדרך מסכל מזימה זדונית של נבלים, המעוצבים כפרודיה על סרטי ג'יימס בונד. זוהר עצמו מככב כאן בתפקיד הארכי-נבל. סביב הסיטואציות המערכוניות של הסרט התקבצו מיטב כוכבי הבידור של התקופה, ביניהם שייקה אופיר, גדעון זינגר, אברהם מור ושלישיית הגשש החיוור, שגם מבצעת בסרט את מיטב השירים מתכניותיה הראשונות.

      6. "התרנגול" (1971)

      פשנל, מפיקו ושותפו של זוהר, הבין שחיים טופול, שותף נוסף של השניים, עומד להפוך לכוכב בינלאומי בעקבות הגרסה הקולנועית של המחזמר "כנר על הגג" שאליו הצטלם באותה שנה. על כן, ביקש לבנות סביב טופול סרט מקומי, שיוכל להרוויח משהו מתהילתו של הכוכב. זוהר יצר סרט מלנכולי על חייל מילואים, שנוסע מהמוצב בסיני לביתו בחיפה במטרה להתגרש מאשתו, ובדרך חווה הרפתקאות שונות ומשונות, רובן בעלות אופי מיני. למרות הצלחתו הקופתית המוגבלת של הסרט, והעובדה שכמעט נשכח מאז, מדובר ביצירה שמבשרת בסגנונה את "מציצים" ו"עיניים גדולות" המופתיים, ויש בה הרבה מה לאהוב.

      5. "השכונה שלנו" (1968)

      שייקה אופיר בתקופת הצ'יזבטרון (Creative Commons)
      שייקה אופיר (צילום: Creative Commons)

      עוד סרט נשכח של זוהר, שנעשה כדי לתמוך כלכלית בנסיונותיו האמנותיים. בדומה ל"מוישה ונטילטור", גם עבור הסרט הזה קיבץ פשנל את מיטב כוכבי הבידור של ישראל דאז: שייקה אופיר, גדי יגיל, רבקה מיכאלי, גדעון זינגר, ציפי שביט, שוש עטרי ועוד רבים. חלקים מהתסריט של הסרט אף התבססו על מערכונים מוקדמים של שלישיית הגשש החיוור, שגם לקחו חלק בסרט. הבחירה של זוהר למקם את הסיפור בשכונה עממית, המאוכלסת על-ידי עולים מזרחיים ברובם, מבשרת ללא ספק את פריחת סרטי הבורקס בשנים הבאות. יכולתו לאזן באופן מוצלח בין קומדיה לסצנות דרמטיות מרשימות עם מפגני משחק נהדרים של אופיר ויגיל הופכת את הסרט לסוג של פנינה אבודה, ששווה להתוודע אליה.

      4. "שלושה ימים וילד" (1967)

      עודד קוטלר (לשכת העיתונות הממשלתית , משה מילנר)
      פרס בפסטיבל קאן. עודד קוטלר (צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית)

      בשאיפתו המתמדת להפוך לקולנוען חשוב, ובטרם גיבש סגנון אישי אותנטי בסרטיו המאוחרים, זוהר הושפע לא מעט מהקולנוע העולמי. עיבוד זה לסיפור של א.ב יהושע, לדוגמא, שואב את סגנונו האסתטי מהגל החדש הצרפתי, בדומה לכמה וכמה סרטים מקומיים מהתקופה. יאמר לזכותו של זוהר שהוא מצליח לשזור בתוך התבנית הזרה גם אותנטיות מקומית, ומפיק עבודות משחק משובחות מהשחקנים שלו. עודד קוטלר משחק כאן סטודנט צעיר, שמתבקש לשמור במשך שלושה ימים על ילד של אהובתו לשעבר, וחייו מתהפכים. בזכות התפקיד בסרט הגיע קוטלר להישג חסר תקדים בקולנוע הישראלי, כשקטף את פרס השחקן הראשי בפסטיבל קאן היוקרתי.

      3. "חור בלבנה" (1965)

      עבודת הביכורים הקולנועית של זוהר כיוצר יחיד לא דומה לשום דבר שנוצר עד אז, או מאז, בקולנוע הישראלי, ועל כן חובה להכיר אותה. העובדה שזוהר הצליח לגייס תקציב לסרט המטורף, האוונגרדי והסוריאליסטי הזה נבעה מתוך הקרדיט הגדול שצבר עד אותו שלב כבדרן המוביל בישראל, וספק אם הסרט היה יוצא לפועל אילו מפיקיו ידעו למה זוהר חותר. הוא עצמו מופיע כאן בתפקיד הראשי של צלניק, עולה חדש, הפותח דוכן לימונדה במדבר ובהמשך נסחף להרפתקה של הקמת אולפן קולנוע במקום. חלק ניכר מהזמן קשה להבין מה קורה בסרט הזה, לפחות אם אתה לא תחת השפעת סמים, אבל בגדול נידונה כאן ההתנגשות בין האתוס הציוני לבין האתוס של העשייה הקולנועית, כשהמסקנה היא שאי אפשר באמת לעשות קולנוע בישראל. בדרך זוהר מחקה ועושה פרודיות על כל דבר שזז – החל מסרטי הסברה ציוניים, דרך אוונגרד אמריקאי ומערבונים – וגם משתף, כהרגלו, בחגיגה המוטרפת את מרבית כוכבי הבידור של התקופה, ביניהם אושיות כמו דן בן אמוץ, אברהם הפנר, אריק לביא, זהרירה חריפאי ועוד.

      2. "עיניים גדולות" (1974)

      מאבק גדול ניטש בין מעריצי יצירתו של זוהר סביב השאלה מהו סרטו הטוב ביותר, כאשר ברור לחלוטין שיש רק שני מועמדים אפשריים לתואר: "עיניים גדולות" ו"מציצים". שני הסרטים מייצגים ללא ספק את שיאו היצירתי של זוהר, ואולי של הקולנוע הישראלי בכללותו, גם מבחינת הבשלות הסגנונית שלהם וגם מבחינת כנותם ומורכבותם הרגשית. ב"עיניים גדולות" מגלם זוהר מאמן כדורסל בעל יצר בלתי נדלה, שמבלה את ימיו בללהטט בין הנשים השונות בחייו. הגבולות בין חייו האמיתיים של זוהר לקולנוע שלו הגיעו בסרט לטשטוש מרבי, כששיא השיאים היה ליהוקה של אישתו האמיתית אליה לתפקיד האישה הנבגדת. דוד גורפינקל צילם את הסרט בשחור לבן יפהפה, שמתוכו בוקעות על המסך פיסות חיים מבוימות לעילא, המצטברות לסיפור מוסר צלול ויפה.

      1. "מציצים" (1972)

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      (צילום מסך)

      מתחת לתדמית של קומדיית קאלט עממית וחביבת מילואימניקים, מסתתרת כאן יצירת מופת קורעת לב. את מה ש"עיניים גדולות" הביא למסך כפיסות חיים ריאליסטיות, "מציצים" הפך לגדול מהחיים. הצלם אדם גרינברג, שהמשיך אחר-כך להוליווד – שם צילם את סרטי "שליחות קטלנית" עם שוורצנגר – חשב שדווקא עדשות סינמסקופיות רחבות הולמות את סיפורם של גברברי החוף, שמסרבים בתוקף להתבגר, ומבלים את ימיהם בתעלולים וזיונים. זוהר, בהחלטה שהיא עדות למצוקה נפשית עמוקה, מלהק את עצמו כאן דווקא לתפקיד גוטה, הגבר הפתטי, נטול האון, שהופך לקורבן של אישיותו ומפסיד גם את הזונה האהובה עליו לאחר. התוצאה היא הפיכתה של שגרת חיים למיתולוגיה, והעלאתו של סיפור שובר לב על גבריות אינפנטילית חסרת מוצא לדרגת טרגדיה יוונית. חייבים ללכת לראות את "מציצים" ברטרוספקטיבה, גם אם ראיתם אותו, היות והגרסה שיצאה בדי.וי.די ומוקרנת לעיתים בטלוויזיה מציגה פריים מקוצץ בקצוות, שאינו מאפשר להעריך באמת את עבודות הבימוי והצילום האדירות שנעשו כאן.

      צפו ב"חור בלבנה" בוואלה! VOD

      מהו לדעתכם סרטו הגדול ביותר של זוהר? דברו על זה בפייסבוק