לכבוד מצעד הגאווה: היצירות הקוויריות שפרצו את הדרך אל המיינסטרים

כמו כל מהפכה חברתית ותפיסתית, גם תהליך הקבלה המתמשך של קהילת הלהט"ב לקרב המיינסטרים משתקף באופן מאוד ברור באמנות. הטלווזיה והקולנוע מאפשרים לנו לצפות בזמן אמת בתהליכים שמתרחשים בחצר האחורית שלנו, אבל גם בשירה, בפיסול ובמוזיקה אפשר למצוא התייחסויות, מרומזות או גלויות לחלוטין, לאנשים שלא נמשכים רק (או בכלל) למין הנגדי. יצירות כאלו, כשמגיעות בזמן הנכון ובמדיה ההולמת, עשויות לחולל מהפך קטן ולהוות פריצת דרך במסגרתם ומעבר לה. הנה כמה הבלחות של העולם הקווירי אל המיינסטרים, שעזרו, כל אחת בשעתה, לפרוץ את המחסומים.

ב-30 באפריל 1997 נדבקו 42 מיליון אמריקאים למסך הטלוויזיה לצפות באלן דג'נרס יוצאת מהארון בפעם השנייה. שבועיים לפני ששודר הפרק המדובר בסיטקום שלה, דג'נרס התראיינה למגזין הטיימס עם הכותרת החד משמעית בהיסטוריה: "Yep, I'm Gay". עכשיו, גם הדמות שהיא מגלמת החליטה לעשות את אותו הדבר.

דג'נרס התבססה על האלמנט הבסיסי של הסיטקום, קומדיית הטעויות, כדי לעסוק בנושא הנפיץ, רק שבמקרה המדובר היא גם לקחה את הפנייה המפתיעה ימינה. באופן מסורתי אם דמות אחת חושבת שדמות אחרת גאה, המסלול המוכר מחייב סבב שלם של בלבולים, רמיזות מיניות מטופשות ולעיתים גבר עם צעיף ורוד ודיאלקט נשי. דמותה של אלן, שמכרה לסבית טעתה לחשוב שהיא גם בנבחרת, בחרה להגיב ל"טעות" הקלאסית הזו בפאניקה והלכה לנסות לשכב עם הגבר הראשון שמצאה. רק אחרי שלא הצליחה, הודתה אלן בפני עצמה ובפני העולם שהיא אוהבת נשים, והפכה לדמות הראשית הראשונה ולשחקנית הראשית הראשונה בעולם הסיטקום, שיצאה מהארון.

כשיצא סרטו השלישי של קווין סמית ב-1997, אולפני מירמקס לא ממש ידעו מה לעשות איתו. סמית, שכבר מיצב את עצמו כבמאי סרטי סטודנטים מעושנים עשירים בדיאלוגים שנונים, החליט לעשות קומדיה רומנטית עם לב הפכפך על אמן הקומיקס הולדן (בן אפלק בתפקידו הטוב ביותר עד שהפך לבמאי), שמתאהב בידידתו הלסבית אליסה (ג'ואי לוריין אדאמס שגם היתה חברתו האמיתית של סמית'), ועל המשולש הרומנטי המריר-מצחיק בינם לבין חברו הכי טוב של הולדן (ג'ייסון לי).

ההפתעה הגדולה שחיכתה למי שראה את הטריילר המגוחך שמירמקס הפיצו (ראו להלן), היא סרט בוגר ומבריק על מיניות ועל קבלת האחר דווקא מהפן המאוד אישי. המיניות החדשה שמוצגת בסרט לא משאירה את דמותה של אליסה לבד בלהט"ב, ומערבבת את הקלחת גם עם קצת מתח הומו-ארוטי בתוך הברומנס - שנים לפני שהקונספט של אהבה גברית הפך לעמוד התווך של הקומדיה הקולנועית האמריקאית. הסיומת, שמשאירה את כולם עם סימני שאלה, היא אחד הרגעים היפים ביותר של סמית.

מישהו באמת מופתע שב"הארי פוטר", סדרת ספרים עם יותר אינטיליגנציה רגשית מכפי שנהוג לייחס לה, יש דמות מחוץ לארון? טוב, זה לא מדויק: למעשה אין שום רמז למיניות של דמבלדור במהלך אלפי העמודים של הסדרה; אבל במהלך הקראה של הספר השביעי נשאלה רולינג בנוגע לחיי האהבה של מנהל בית הספר האהוב, וזו השיבה כי תמיד ראתה את דמבלודור כחובב גברים.

האכזבה מכך שבמסגרת הסיפור דמבלדור הוא דמות כמעט א-מינית עדיין מורגשת, אבל יש משהו מקסים בנונשלנטיות שבה רולינג זרקה את הפצצה שבעבר היתה הופכת לשערורייה גדולה, וכיום כבר מאבדת מהחשיבות שלה. זו גם עדות לנורמליזציה ביחס לדמויות ותימות גאות במיינסטרים: אז אחת הדמויות האהובות ביותר בספר הילדים הנמכר בעולם עליזה – אז מה?

ב-1972, כשדיוויד בואי – אז זמר צעיר ומבטיח שלא ממש מצליח לממש את הפוטנציאל המסחרי שלו – שחרר את האלבום "עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדסט והעכבישים ממאדים", הוא היה אמן צעיר ומבטיח שלא ממש מצליח לממש את הפוטנציאל המסחרי שלו בתוך האי הבריטי. באורח פלא, את הזינוק הגדול שלו לעומק התודעה הציבורית הוא הרוויח בעיקר בזכות יציאה מתוקשרת מהארון: לונדון שאחרי המהפכה המינית בסיקסטיז היתה מגונדרת ומטרוסקסואלית הרבה לפני שהביטוי הומצא, וכוכב רוק ששר על עצמו בלשון נקבה ומתלבש כמו דראג קווין הרגיש פתאום כמו הדבר הנכון.

בשנות ה-80, כשבואי יחזור לארון ויצא בהצהרה שהוא סטרייט, הקהל הקווירי שלו יפנה נגדו – אבל ארצות הברית תקבל אותו לראשונה כסופרסטאר מסדר גודל אחר לגמרי. בואי הגדיר את היציאה מהארון כמהלך הקרייריסטי הכי חשוב והכי גרוע שלו לסירוגין, וכשנשאל על כך בראיון בשנת 2002 השיב כי "לא היתה שום בעיה עם אירופה, אבל ארצות הברית הגיבה קשה. לא היתה לי שום בעיה שאנשים ידעו שאני ביסקסואל, אבל לא היתה לי גם כל כוונה לייצג את הקבוצה". כך או כך, האלבום הגדול ההוא נותר סמל לשחרור של דור שלם, וסייע לנערים רבים לצאת מהארון.

לא הרבה אחרי שאלן דג'נרס חצתה את הקו המטאפורי שמנע מלהט"בים ייצוג ריאליסטי ומכבד, הגיעו למקום השני במירוץ "וויל וגרייס" (שלישי אם סופרים את "סטרייט ולעניין"). הסיטקום הראשון שמציג בחזיתו חיים "נורמליים" (לפחות ביחס לסיטקום) של בני הקהילה. נכון, היצירה חטאה בסטיגמטיות לכאן ולכאן, אבל גם תמיד דאגה לשבור בחזרה את הסטיגמות, כשלצד כל ג'ק האוחצ'י היו גם בחורים נורמטיביים לחלוטין.

לב הסדרה נעוץ, כפי שמרמז שמה, במערכת היחסים של וויל, העו"ד שבמקרה הוא גם גיי, לגרייס, ג'ינג'ית מעצבנת ומעצבת פנים. הדינמיקה בין הזוג-לא-זוג הזה ביחד עם העולם הצבעוני שסביבם (בעיקר ג'ק וקארן) החזיקו את הסדרה מעל קו המשווה של הפוגעני. גם ב-1998, סדרת פריימטיים שמתרכזת בעולמו של רווק עליז היתה דבר פורץ דרך, ורק על החשיבות הזו ראוי להוקיר את קיומה של "וויל וגרייס".

בתור אחד משירי האבל הכנים, העדינים והשובים ביותר שנכתבו, "בלוז הלוויה" של אודן הוא יצירה מפתיעה ביותר מדרך אחת. הקינה שוברת הלב של אדם על אהובו שהלך לעולמו יכולה להיתפס כשיר פרידה מחבר, או כפי שנכתב במקור עבור זמרת הסופרן הדלי אנדרסון, כשיר פרידה של אהובה לבן זוגה האובד.

עם זאת, ראוי לשקול את השיר מחדש בהתחשב בעובדה שאודן היה הומוסקסואל שריפד את שירתו ברמזים הומו-ארוטיים ובשאיפותיו לאדם שיאהב אותו בחזרה. בגרסה המוכרת של השיר נפרד הכותב "ממנו". אפילו בשפת המקור המעורפלת מגדרית, ברור שמדובר בקינה לגבר, ובהתחשב בכותב ובתקופה אפשר לשקול כי מדובר בפואמה הספק גאה היפה ביותר - ופורצת הדרך ביותר - מאז קינת דוד.

ואם כבר נגענו בנושא, גם דוד בעצמו היה סמל לאהבה גברית. האהבה המיוחדת שרחש ליהונתן היתה אייקון מיוחד לדורות רבים של אמנים שאיירו, פיסלו או חרטו את הדמות המיתולוגית שלו. גם אמן הרנסאנס הנערץ מיכאלנג'לו בחר לעצב את דוד למה שיהפוך לאחד הפסלים המוכרים בהיסטוריה. כשמביטים בפסל יחד עם הידיעה שהומואירוטיות הוא מוטיב מוביל ואפילו לא מרומז ביצירתו של מיכאלנג'לו (שעד היום לא ברור מה היתה זהותו המינית בחייו האשיים), נחשפת העובדה שמדובר ביציר כפיים יפהפה שמציג, דרך עיניו של האמן, את השמיימיות של הגוף הגברי.

חיבתו של האיש לגוף הזכר ניכרה גם בשיריו ובציוריו הרבים, אבל הפסל הזה מייצג יותר מכל את השאיפה לשלמות של מיכאלנג'לו, ואת אופן שבו ידע לעצב מודל יופי בלתי ניתן להתעלמות בדמות הגבר העירום והגבוה (517 ס"מ). בין ביקור במרחצאות למפגשים עם תלמידים, מיכאלנג'לו לא היה צריך לחפש רחוק מדי מודל עבור הפסל, ועד היום דמותו של דוד, עם הנונשלנטיות המובנית, מתפקדת כמונומנט הומו-ארוטי שהקדים את זמנו.

בחזרה לימנו, היצירה הגאה כבר אל המיינסטרים מבלי להתנצל או להסתוות - אפילו לעולם ההיפ הופ הגברי והסקסיסטי לעיתים קרובות. שבוע לפני שיצא האלבום הרשמי הראשון של זמר הסול והאר אנ' בי המבטיח בסביבה, פרנק אושן פרסם מכתב פתוח שבו הוא מספר על האהבה הראשונה שלו – גבר. היציאה מהארון של אושן, על אף שהפכה לידיעה חדשותית רותחת בכל העולם, לא נראתה כמהלך שיווקי של ממש, שכן אושן לא היה צריך את הרכילות כדי לייצר באזז. נדמה שהוא פשוט הרגיש צורך להיות כן עם הקהל שלו.

מכיוון שאושן כבר לא צריך להסתתר, גם המוזיקה שלו הפכה חשופה בהרבה. מי יודע אם שירו הנפלא "Thinkin Bout You" נכתב על גבר או אם הסוד שמכביד עליו ב"Bad Religion" הוא באמת הסוד הזה? אצל אושן, בדומה לאלן דג'נרס, "וויל וגרייס" או דמבלדור, העיסוק במיניות של דמות, היצירה עצמה או היוצרים שלה פחות חשובים מהעובדה שהיצירה הגיעה לקהל הרחב, וזה קיבל אותה כפי שהיא. גאה.

איזה יצירות גאות פורצות דרך שכחנו? דברו על זה בפייסבוק