פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "העולם אחרי": האגו של וויל סמית ריסק אותו

      תאמינו להייפ: עם תסריט מגוחך, סצינות אקשן בקצב של צב גלפגוס, משחק עצי ומסרים מופרכים במיוחד, "העולם אחרי" עם וויל וג'יידן סמית הוא כישלון קולנועי שייזכר לדורות

      "העולם אחרי": האגו של וויל סמית ריסק אותו

      הכי קל לראות את "העולם אחרי" כעוד תחנה בהידרדרות המדהימה של מ. נייט שמלאן ("החוש השישי"), אדם שהיה במאי גדול לרגע או שניים, אבל האגו שלו צמח למימדי ענק שהצניחו אותו מטה מטה. אבל נדמה שבמקרה של הסרט הזה, זה היה אגו ענק אחר שהכשיל אותו: זה של וויל סמית. סמית לא רק מככב בסרט – הוא שימש גם כמפיק, תסריטאי ומלהק (כלומר, הוא ליהק את הבן שלו לתפקיד הראשי). הוא נכשל באופן מוחלט ונחרץ בכל אחד מהתפקידים האלה, אם כי גם הבימוי של שמלאן הפאשלונר הסדרתי בוודאי לא עזר. שחיתות, אישור תסריט שלא היה עובר שום ביקורת ציבורית, העסקת מקורבים – הסרט הזה הוא מעיין החינוך התורני של הקולנוע ההוליוודי.

      בדקות הראשונות של הסרט מוסבר לנו הרקע: השנה היא 3000 ומשהו, כדור הארץ נהרס בגלל... דברים, איכות הסביבה וכאלה, והאנושות עברה דירה לפלנטה ‏אחרת. עכשיו הם נלחמים מול מפלצות עם ראיית-פחד: הן מאתרות את קורבנותיהם באמצעות ריח הפחד. סייפר רייג' (לא, ברצינות: סייפר רייג'. "מקס פאוור" היה תפוס, כנראה) הוא הלוחם הכי גדול ואדיר ומדהים ומשולם ביקום, החסין למתקפות היצורים מכיוון שהוא לא חש פחד בכלל‏. המפיק והתסריטאי וויל סמית החליט, אחרי מה שהיה בוודאי חיפוש כשרונות ארוך ומפרך, שהשחקן המתאים ביותר לגלם את אותו אדם אדיר ומדהים וגדול הוא וויל סמית. לתפקיד בנו של סייפר רייג' – שוב, אחרי אודישנים מפרכים, אין ספק – נבחר בנו של וויל סמית, ג'יידן. איזה צירוף מקרים משמח. רייג' הצעיר יהיה לוחם גדול ואמיץ כמו אבא ברגע שיפתור את בעיית היותו ביץ' יבבן. בדרך לאיזו חופשה משפחתית, החללית של שניהם מתרסקת על פני פלנטה נטושה ומסוכנת, האבא נפצע קשה ועל הבן מוטלת המשימה לצאת למסע כדי למצוא את המקגאפין שיציל אותם. וזה לא קל, כי הכוכב שעליו הם נמצאים הוא לא אחר מאשר, טם טם טם, כדור הארץ!!!

      ...ולגילוי הזה יש בדיוק אפס השפעה על המשך העלילה. זה כוכב עם ג'ונגלים, אטמוספירה בלתי נשימה, שינויי טמפרטורה קיצוניים וכל מיני חיות חצי-חייזריות, והביג-בוס בסוף הסרט הוא חייזר שרואה פחד. בקיצור, זה היה יכול להיות כל עולם בידיוני אחר, אין שום סיבה, הגיון או משמעות בכך שזה יהיה כדור הארץ דווקא.

      טריילר העולם אחרי (יח"צ)
      האגו הכשיל אותו. וויל סמית עם בנו ג'יידן, מתוך "העולם אחרי" (צילום: יח"צ)

      זה רק אחד הפרטים בתסריט שעליו תסריטאי שאינו וויל סמית היה מקבל הערות בטוש אדום ודרישה לשכתוב מאסיבי לפני שהתסריט היה מתקרב אפילו למצלמה. אבל וויל סמית הוא וויל סמית, ולכן הקשקוש המוחלט הזה הגיע למסכי הקולנוע, כולל שורות כמו "כל יצור בכוכב הזה התפתח במיוחד כדי להרוג בני אדם" (בתוך אלף שנה? כשבני האדם לא היו שם? אין לך שום מושג איך אבולוציה פועלת, נכון?) וכמובן, המסר החשוב שאיתו הסרט דופק לצופים בראש, "פחד הוא בחירה". יש כמה פסיכולוגים, ביולוגים וחוקרי מח – כלומר, כולם – שיחלקו על אבחנתו של מר סמית המלומד.

      וויל סמית, אם כן, הוא לא תסריטאי מחונן ולא מדען דגול, אבל קשה לקחת ממנו את העובדה שהבנאדם הוא מעיין בלתי נדלה של כריזמה וקסם אישי. קשה, אבל מתברר שאפשר: בסרט הזה הוא ליהק את עצמו כאדם שהוא כמעט רובוט, גנרל מנותק רגשית (וגאה בכך) שמקבל כל דבר, מפרס ישראל ועד מוות בטוח, באדישות. במילים אחרות, התפקיד הכי פחות מתאים לוויל סמית אי פעם, מלבד (אולי) המלכה אליזבת השניה. בדרך כלל כיף לראות את סמית; הפעם זה עינוי. דבר דומה נכון גם לגבי הבן שלו, ג'יידן סמית, שהראה כבר ב"המרדף לאושר" ו"קרטה קיד" (כולם, אגב, הופקו על ידי אבא) שהוא שחקן לא רע בכלל. אבל כאן, אוהו, כמה שהוא רע. בין וויל לג'יידן יש, או לפחות היתה, כימיה מעולה (מעניין למה. זה כמעט כאילו שהם קרובי משפחה או משהו) אבל הסרט הזה מנתק אותם זה מזה, כך שרוב הזמן הם מתקשרים רק מרחוק: רואים רק את וויל או את ג'יידן מדברים אל האוויר.

      חלק מהאפקטים הממוחשבים בסרט נראים זולים להפליא, והעיצוב העתידני מכוער במידה יוצאת דופן. לפעמים הסרט נראה יותר כמו "השוודה", פארודיה באמצעים ביתיים, מאשר כסרט שהופק ב-130 מיליון דולר: החללית של שמית ובנו נראית, ללא הגזמה, כאילו היא עשויה מקרטון, נייר טואלט וניילון נצמד.

      העולם אחרי (יח"צ)
      חללית מניילון נצמד. מתוך "העולם אחרי" (צילום: יח"צ)

      נשארנו עם מפלטו האחרון של צופה הקולנוע: כיבוי מוח מוחלט וניסיון ליהנות מאקשן טיפשי. אבל לא, זה לא יילך. לקרוא לסרט הזה "אקשן" זו בדיחה: הסרט הזה זוחל כמו צב יבשה מגלפגוס ביום חמסין. כמעט שאין משפטים שלמים בסרט: וויל סמית מקפיד לקחת פאוזה אחרי כל שלוש מילים. על כל סצינת מרדף אחת יש שלושה-ארבעה נאומי בולשיט על השליטה בפחד. ורגעי האקשן המעטים שקיימים בסרט... ובכן, גם ברגעיו הטובים ביותר, מ. נייט שמלאן לא נודע כבמאי אקשן דגול.

      בשבוע שעבר מאז שהסרט יצא בארצות הברית התפרסמו כמה מאמרים שטענו שהסרט הוא למעשה הטפה מוסווית לסיינטולוגיה. אולי זה נכון ואולי לא; אפשר ‏בהחלט ‏למצוא הקבלות בין כמה מהמסרים התמוהים של הסרט לבין רעיונות סיינטולוגיים. אבל זה ממש לא ‏משנה. ‏הסכנה האמיתית שב"העולם אחרי" אינה שתצאו מהסרט ותתרמו את כל כספכם לטום קרוז. הסכנה היא שתצאו ממנו משועממים נורא. הוא לא צריך להיות תעמולה כדי להיות סרט איום.

      מה חשבתם על "העולם אחרי"? ספרו לנו בפייסבוק