Anvil Hope in Hell
בין אם אתם אוהבים מטאל ובין אם לא, במקרה שלא צפיתם ב"Anvil! The Story of Anvil", הסרט הדוקומנטרי שכל כך היה צריך לזכות באוסקר ב-2008, לא תוכלו, אני מקווה, שלא להסכים שהוא אחד הסרטים התיעודיים הכי מרגשים, חזקים וגם חשובים שנעשו על מוזיקאי רוק אי פעם. מודה ומתוודה, גם אני לא הכרתי את אנוויל לפני הסרט, אבל מאז שראיתי אותו לפני כמה שנים, הפכתי למעריץ אדוק, שקונה בנאמנות עותקים מקוריים של אלבומיהם ושמחכה בהתלהבות לחומרים חדשים מהם. אנוויל הקנדיים, למי שלא מכיר, הייתה שם בימים הקריטיים של מהפכת המטאל של תחילת האייטיז, הופיעה בהצלחה זמנית לצד מוטורהד, ווייט סנייק ואיירון מיידן, ונחשבת לאחת הלהקות הנערצות על מטאליקה, אנתרקס וסלאייר. אבל בזמן שאלה שלמדו מהן או שהופיעו לצידן הפכו לענקיות בעולם, אנוויל התפיידה לתהומות השכחה. הסרט ההוא הביא אותה למודעותם של רבים, שרואים בהם גיבורי מטאל של מעמד הפועלים, שמתנהגים מוזיקלית במידה רבה של תום שהוא שווה ערך לכמה שהם מביאים בראש.
אחרי הצלחת הסרט הם הוציאו ב-2011 את האלבום הנהדר "Juggernaut Of Justice", ועכשיו יש להם אלבום חדש בשם "Hope In Hell", שפשוט מתפקע מרוב רצון להראות לעולם שהם הדבר האמיתי. וכן, ברור שהם חיים בסוג של סרט, אבל מהזן המקסים. כמו ראפר ששר על כמות הכסף והמטוסים הפרטיים שיש לו, בזמן שהוא אוכל חצץ בגטו. ככה גם אנוויל, ששרים למשל על הטיסות המצליחות שלהם ב"Flying", שיר שבו הם גם גורסים שהם ביקרו בין השאר גם בתל אביב. זה לא קרה ופספסנו, נכון? אבל שרק יבואו. יש בו המון שמחת חיים של מתבגרים שמנגנים מטאל ראשוני בגראז', אבל גם המון כעס, ותסכול ואמת שעוברת גם בלי שיודעים מה הסיפור שלהם. בגדול זו אותה אנוויל של תחילת הדרך, מטאל שהוא כבר קלאסי, לא משהו שרוב הילדים יעשו. מצד שני, זה כל היופי. הם באמת לא השתנו, ורק התמלאו באנרגיות מוטרפות לכבוש את העולם, גם אם זה כבר אף פעם לא יקרה להם כמו לעמיתיהם. לפרקים ההשענות שלהם על ריפים מוכרים היא מוגזמת, כמו Through With You שהוא אחלה של שיר אם מתעלמים מזה שמכל השירים שהם בחרו להרים הוא גנוב דווקא מ"סמוק און דה ווטר". רובו של "תקווה בגיהינום" מתכתב הרבה יותר עם AC/DC ומוטורהד, ואיך שלא יהיה, הוא בנזונה של אלבום רוקנ'רול-טראשי-הארד-רוקי, שעושה המון טוב על הלב.
Black Sabbath - 13
ועם כמה שאנוויל ותיקים, ללא בלאק סבאת', להקת המטאל הדפניטיבית הראשונה בהיסטוריה, הם אפילו לא היו קיימים. לא הם ולא רוב להקות המטאל בעולם. "13" החדש הוא אלבום האולפן הראשון מאז 1978 בו חברי הלהקה המקוריים אוזי אוסבורן, טוני איומי וגיזר באטלר מקליטים כולם יחד כלהקה, אם כי בשל עניינים עסקיים, כפי הנראה, המתופף המקורי ביל וורד לא השתתף באלבום. הוא הוחלף על ידי מי שמוגדר בעטיפה הפנימית כ"מוזיקאי אורח מיוחד" - בראד ווילק, המתופף של רייג' אגיינסט דה מאשין. להבדיל ממה שהיה אפשר לצפות מאלבום איחוד שכזה, "13" אינו אלבום ניצחונות, והוא לא מנפנף באיבר מין גדול כדי להראות לכולם שיש לו כזה. להיפך, מדובר באלבום קודר, מהורהר ומכונס למדי. רוב שיריו נמשכים בין שבע לתשע דקות, ולהוציא את "Live Forever" (אחד הקצרים, רק 4:47) הוא גם לא בדיוק האלבום הכי קליט בעולם. לא מעט האזנות לוקח לו עד שהוא מתחיל לשקוע.
ריק רובין שהפיק את האלבום, רקח עם הלהקה יצירה קשוחה וחמה (שהאזנה לה לא תהיה שלמה בלי דיסק/תקליט הבונוסים שכולל שלשה שירים נוספים). טוני איומי, אל גיטרה שמנגן פה כמו האמא של כל המאדרפאקרז, לא מתהולל עם הסולואים שלו על צוקים, ומדגיש את הכבדות של סבאת', במיוחד בבלוז המטאלי של "Damaged Soul". ואפילו "Dear Father" - שיר נקמה בכומר פדופיל, הרבה יותר עצוב מאגרסיבי. כנראה שכל האלמנטים האלה קשורים לכך ש"13" הוקלט בצל המאבק של טוני איומי במחלת הסרטן. לא ברור אם שירי האלבום נכתבו לפני או אחרי שהסרטן אובחן בגופו, אבל הטקסטים שמציפים את האלבום, כמו "אני לא רוצה לחיות לנצח, אבל אני לא רוצה למות", או "האם זהו סוף ההתחלה או תחילת הסוף? מאבד שליטה או האם אתה מנצח?" מקבלים משמעות מצמררת, ויוצרים, בתוך כל הגודש, תחושה של אלבום יותר אישי ופחות איצטדיוני.
זאת ועוד - הקליפ לסינגל "God Is Dead?" מדגיש את הטקסט של השיר עוד יותר כהצהרת דת+הון+שלטון=מלחמות מיותרות=עולם תחתון. ברגע הכי בוטה בו נצפים בזה אחר זה נוצרי שמשליך מעליו את הצלב שלו, מוסלמי שמשליך את הכיפה שלו לרצפה, ויהודי שעושה בדיוק את אותו הדבר עם הכיפה שלו. מהצד אולי אפשר לחשוב שבעידן המתירני שאנחנו חיים בו דבר כזה יכול לעבור בשקט יחסי, אבל האלבום הזה בכלל והשיר הזה בפרט מזכירים את המקום החברתי של המטאל, מאותה להקה שהציתה אותו כבר בתחילת דרכה, עם שיר כמו "War Pigs". גם במאה ה-21 השאלה הזאת "אלוהים מת?" היא עדיין פרובוקטיבית, רק שסבאת' באמת שואלים אותה ולא רק מטיחים את האמירה הזאת כאמת חצופה ומוחלטת. וזו לא ההתעסקות היחידה שלהם בדת באלבום הזה. מעניין, אגב, לראות בתחתית היוטיוב שלו שמעורר סערה את הצפת התגובות בסגנון "לא נכון, אלוהים חי!", "אז מי לדעתך ברא אותך?", "ישו חי! וכו'. אמנם קל יותר להביט מבחוץ, אבל תחשבו רק לשניה איזה שערוריה קליפ כזה היה עושה אם הוא היה נעשה בארץ. מלחיץ.
(קוואמי מגיש את הקצה מדי יום ראשון)
Boards of Canada Tomorrow's Hatvest
צמד אלקטרוני חשוב ומשפיע מאין כמוהו מוציא בהפתעה אלבום יפהפה אחרי 8 שנות שתיקה. שלא לדבר על הקמפיין השיווקי החכם שקדם ליציאת האלבום. במילים האלה יכולה הייתה להיפתח גם הביקורת על האלבום של דאפט פאנק, שסימנו וי בכל הסעיפים, למעט זה הקריטי של "אלבום יפהפה". אבל בעוד דאפט פאנק עשו באלבום החדש תפנית, והפנו את הגב לצליל שהפך אותם למה שהם, תוך פיזור הצהרות מופרכות על ה"אמיתיות" וה"נשמה" של המוזיקה טרום עידן הקלטת המחשב, אצל בורדס אוף קנדה, הצמד הסקוטי המסתורי לא פחות, לא מצפות הפתעות שכאלה באלבום החדש.
בורדס אוף קנדה אף פעם לא היו מוזיקאים מהסוג שמטיח לך בפרצוף לא את המוזיקה ולא את הרעיונות והקונספט שמאחוריה. כשם שהמוזיקה שלהם יפהפיה ועוטפת בהאזנה ראשונה, כך לוקחות מספר האזנות כדי לחדור אליה ולגלות את החדשנות שבה, ולתת לה לטפטף אל תת ההכרה.
יותר מזה הצמד נוהג לפזר רמזים ומסרים תת הכרתיים במוזיקה, בשמות הקטעים ובוויזואלז שמצורפים לאלבום מסוג החומרים שמזינים את הפורומים של מעריצי ההרכב בעשרות ת'רדים עמוסים ניתוחים. גם האלבום החדש של בוארדס אוף קנדה מתנהג כך, אבל אם אלבומים קודמים התקיימו באיזור בראש שלנו שאחראי לזכרונות ולחלומות, מטשטשים את הגבולות בין מציאות לנוסטלגיה, בין הווה לחלום, האלבום החדש יוצא מהפרט ומגיע לכלל הנושא כאן, די בבירור, הוא עולם פוסט אפוקליפסי כפי שהוא נחווה דרך קלטת VHS של סרט מדע בדיוני מהאייטיז.
משמות הקטעים ("Collapse" ,"Cold Earth" ,"Palace Posy" שהיא אנגרמה ל-Apocalypse) דרך המבנה של האלבום, שמתחיל במעין סמליל מוזיקלי שא.ד. מטלון היו הורגים בשבילו, ועד האווירה הדיסטופית שמטפטפת לאט לאט למוח, כמו ברז שלא נסגר עד הסוף ומשגע אתכם באמצע שנ"צ מוטרף.
"Reach for the Dead", הקטע הראשון שיצא מהאלבום, הוא קלאסיקה מהשמיעה הראשונה, ומשמש גם כשער פתוח ומזמין דרכו תכנסו אל האלבום הזה, ותגלו את היופי גם ברצועות הפחות מיידיות שבו. הוא גם מדגים את ההשפעה של הצמד על הסאונד העכשווי של האלקטרוניקה דרך יוצרים כמו Burial, זומבי Actress ואחרים.
בתקופה שבה כפתורי הסקיפ והשאפל הם החברים הכי טובים שלנו, לטוב ולרע, "Tomorrow's Harvest" הוא אלבום נדיר שמגיעה לו חווייה מסוג אחר: לעצום את העיניים ולשמוע את כולו מהתחלה ועד הסוף באוזניות, ואז עוד פעם, ועוד פעם ועוד פעם.
(נדב רביד מגיש את הקצה מדי יום שלישי)
