אחת ההנאות המאתגרות בעולם הספרות היא לקרוא את היצירה המוקדמת דווקא אחרי זו המו?כרת. גם אם ספר מוקדם סיגל עצמאות מוחלטת ומעמד היסטורי משלו, עדיין חלק חשוב מקיומו הוא גילוי האבולוציה של הסופר בין כתיבת ספר זה ועד לרומן המפורסם יותר. כך היה בשנים האחרונות עם הנס פאלאדה, שיומנו "בארצי הזרה לי" תורגם אחרי "לבד בברלין". בדיעבד, הבין כל מי שקרא את "בארצי הזרה לי", שמלבד ייחודו הבלעדי כספר סוחף הוא גם שימש כמבוא לרומן הגדול והמוכר שנכתב שלוש שנים אחריו.
לפחות מבחינת הקורא הישראלי, זהו גם המקרה של "קו אורך דם או אדום של ערב במערב" של קורמאק מקארתי. רומן זה, שנכתב ב-1985, היה אמנם החמישי של מקארתי, שהחל לכתוב עשרים שנה לפני כן, אבל כנראה גם החשוב ביותר שלו. זאת, משום ששם החל מקארתי בעלייתו בסולם החשיבות של הסופרים האמריקאי, עד שקיבע את עצמו בעיני מבקרים נחשבים רבים כאחד הגדולים והחשובים שכתבו במחצית השנייה של המאה העשרים. יחד עם "לא ארץ לזקנים" (שעובד לסרטם של האחים כהן, "ארץ קשוחה") ו"הדרך", למד גם הקהל הישראלי להכיר את מקארתי. כעת, עם "קו אורך דם", הוא מבין איפה, פחות או יותר, כל זה התחיל.
בפרספקטיבה היסטורית "הדרך" מזכיר מאוד את "קו אורך דם". באחרון, המוקדם יותר, אין מדובר בנבואה אפוקליפטית עתידית עם נגיעה אבהית רכה, אלא בסקירה היסטורית שטופת דם, שבמרכזה נער חסר משפחה ושם שיוצא למסע אכזרי וחסר רחמים בארצות הברית ומקסיקו של המאה ה-19. כמו ב"הדרך", המרחבים המבטיחים של ארצות הברית, אלה שתמיד סימלו חופש, הם רק מלכודות קטל. אולם בניגוד ל"הדרך", מקארתי לא מציע נחמה רגשית או חמלה בקשר שבין אב לבנו. נהפוך הוא, ילדים הם מוצר הישרדותי שראוי להיות חסר שם ולא יכולים להרשות לעצמם להיות תלוי באבותיהם המתים ממילא. כך מסביר זאת בעמוד 145 "השופט" (שהוא כלל לא שופט ובוודאי שלא אחד שסר למרותם של הצדק והרחמים): "כשהם בגיל צעיר צריך לשים אותם בבור עם כלבי פרא. צריך לתת להם לנחש לפי רמזים הולמים איזו דלת מבין שלוש לא נפתחת אל אריות פרא. צריך לתת להם לרוץ עירומים במדבר עד ש..."
ואולם, החוט המקשר בין "קו אורך דם" ל"הדרך" אינו מסתכם בסמליות היסטורית או בקשר הישיר והעקיף שביניהם, אלא בעובדה הפשוטה ש"הדרך" הוא פשוט ספר שלם וטוב יותר. מדוע? משום ש"קו אורך דם" שם את כל ביציו בסל האסתטיקה ומרשה לעצמו לרוממה גבוה מעל התוכן. מבחינה גרפית, זוהי פשוט יצירה מושלמת, אחת הטובות שנכתבו אי פעם (קרדיט גדול גם לאמיר צוקרמן המנוסה שלא איבד דבר בתרגום). מקארתי משרטט בדיוק רב ובאכזריות מקסימלית כל קרב וכל סצנת בר, ולא לחינם הוא נחשב לאחד מאבות הוויזואליה הפלסטית שעברה בסוף שנות ה-90 אל קולנוע המיינסטרים: "... ומחליקים להבים סביב גולגולות החיים והמתים כאחד ומושכים בתנופה את המחלפות הנוטפות דם ומבתרם וקוצצים את הגופות העירומות, תולשים איברים, ראשים, עוקרים קרביים מתוך פלגי גוף לבנים ומניפים חופנים גדולים של מעיים, אברי מין, כמה מן הפראים מרוחים בדם קדוש כאילו התפלשו בו ככלבים וכמה גהרו אל המתים ועשו בהם מעשי סדום אגב קריאות רמות אל חבריהם".
מבחינה סיפורית, לעומת זאת, צליחתו של "קו אורך דם" קשה כמעט כמו זו של גיבורו את היבשת. המשפטים הארוכים והמילים הגבוהות משמשות לא אחת כמעצור קריאה. יהיו שיגידו שהאיטיות הזו היא אחת מגדולותיו של מקארתי, שמכריח אותך לעצור בכל מילה ולשחזר שוב ושוב כל משפט, אבל מדוע לא להודות שספר טוב הוא ספר שאפשר לקרוא אותו בקצב משביע רצון וללא עיכובים? "פרנהייט 451" המצוין, למשל (שראה אור בהוצאה מחודשת לאחרונה), הוא דוגמה לקלאסיקה שמשלבת סגנון נפלא עם שטף קריאה מושלם. ולא צריך ללכת רחוק מדי: גם "הדרך" עצמו הוא רומן עם נראטיב הרבה יותר ברור וקצבי.
"קו אורך דם" נועד למעריצים של ספרות נעלה, שאוהבים ומעריכים את השתלטות ממד הוויזואליה על התוכן. עם זאת, הוא רחוק מלספק את התאווה המיידית של הפקת הנאה מהקריאה, וזהו חיסרון שאין לבטל בקלות. אפילו כשמדובר בקורמאק מקארתי.
קו אורך דם / קורמאק מקראתי, תרגום: אמיר צוקרמן, בהוצאת מודן, 318 עמודים
מה אתם חשבתם על "קו אורך דם"? ספרו לנו בפייסבוק