האדם שבגזוזטרה ינצח

בכניסה לביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב מוצגת תמונה של הביתן כפי שנראה בשנות השישים, לפני השיפוץ. הצפייה בתמונה בתוך הבניין ששונה ושופץ כמוה כצפייה ברוח רפאים.
התערוכה היא בעיקרה תערוכה היסטורית הסוקרת את פאר היצירה הציונית - האדריכלות והבנייה בישראל בין 1948 ל-1973. זוהי אדריכלות מודרנית בשיאה: מפוארת אך עם זאת צנועה, חמורה ואלגנטית, נקייה משומן ומהתחנחנות, אדריכלות מוסרית.

התערוכה הזאת (שאצר האדריכל וחוקר האדריכלות צבי אפרת) היא מחווה חשובה ומרגשת לדור המייסדים – יסקי, ריכטר, נדלר, כרמי, אידלסון, אלכסנדרוני, מסטצקין ואחרים – רובם היו בשנות ה-20 לחייהם כשעסקו בבניית המדינה. הגישה שמנחה את התערוכה מבקשת להדגיש את מכלול הבנייה ולא את האובייקט הארכיטקטוני היחידאי. מפעל התיעוד האדיר של התערוכה מוצג גם על גבי מחשבים בקומת הקרקע, והוא מתאים לרוח מסע הפרסום "הציונות תנצח" של הסוכנות היהודית.

בקומה הראשונה של המוזיאון מוצגים סרטי וידאו על הבנייה בארץ, והחלל מזכיר במידה רבה חדר זיכרון באווירת מוזיאון יד ושם. בקומה השנייה מוקרן סרט מרגש של פאזוליני והסבר מרגש לא פחות של האמן משה ניניו. פאזוליני צילם בראשית שנות השישים את ארץ ישראל בחיפושיו אחר אתרי צילום לסרטו "הבשורה על פי מתי".
הטענה המרכזית של התערוכה היא שישראל איננה גיבוב של אלתורים, אלא שהיא מתוכננת, אולי אפילו מתוכננת מדי. לאדם שהיה צריך לקפוץ בין אגמים, להירטב ממכוניות משפריצות ולסבול מהצפה בבית בגלל יום גשם אחד, הטענה הזו נראית מופרכת לחלוטין.