פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הבחורה העיקרית" - רומן על בינוניות שלא מצליחה להמריא למצויינות

      "הבחורה העיקרית" מציג רעיון מעניין - מה על חייהן של הבחורות הנוצצות פחות, היפות פחות שאף פעם לא מגיעות להיות הגיבורות? אבל ההתאהבות בבינוני מונעת מהרומן להבריק

      גיבורת "הבחורה העיקרית", ספרה הראשון של ענבל מלכה, היא סילבי- מפעילת טלפרומפטר בחדשות בטלוויזיה. סילבי היא לא הבחורה הכי יפה בעולם. היא גם לא הכי חכמה, ובטח שאין בה שום דבר מיוחד. היא אחת מהבחורות האלה שכל תפקידן בסרטים הוא להיות חברות של השחקנית הראשית. אלה שנראות כמו הבחורות מהעולם האמיתי, והימצאותן מדגישה עד כמה השחקנית הראשית יפה ומיוחדת ומקסימה, וכמה מגיעים לה החיים הטובים שמצפים לה עם נער החלומות שלה שיישאר איתה לעד, מיד אחרי שיגיעו כתוביות הסיום.

      כך לפחות היא מציגה את עצמה לקוראים, או לפחות מנסה לגרום להם להבין זאת תוך שהיא מלהגת על אותן בחורות משניות. הסיפור כולו מסופר מפיה של הגיבורה, שמפעם לפעם טורחת להטיח לעבר הקוראים כמה פניני חוכמה ודוגמאות שונות על מנת להבהיר את העניין הפעוט הזה. סילבי היא לא גיבורה במובן הקלאסי. החיים שלה לא עומדים בפני מהפך יוצא דופן, אין לה סודות אפלים, אין לה תובנות מרתקות על העולם ואין לה סיפור חיים יוצא דופן. בסך הכל עוד סיפור על בחורה שהחיים שלה לא מסעירים במיוחד, שמערכת היחסים שלה עם בן זוגה מתנהלת מכוח האינרציה ושהעבודה שלה היא לא בדיוק עבודת החלומות שהיא ייעדה לעצמה.

      אז למה הספר "הבחורה העיקרית" מתמקד דווקא בסילבי, שנידונה להיות שחקנית משנה? זאת בהחלט שאלה טובה. נראה כאילו במהלך הניסיון של מלכה ליצור דמות ראשית שתהיה בינונית בכל רמה אפשרית, היא שכחה להוסיף לה ייחודיות כלשהי, או איזשהו ניצוץ שיוכל לעזור לה להחזיק ספר שלם על גבה.

      הדוגמאות שסילבי מביאה במהלך הסיפור לאותם הבדלים בינה לבין הגיבורות הראשיות ה"קלאסיות" מובאות כולן מעולם הקולנוע, ולא לחינם. ספק אם סילבי פתחה אי פעם ספר. ההתנסחות העילגת שלה מעידה על אוצר מילים עלוב למדי, מה שלא עומד בקנה אחד עם תפקידה המקצועי בתור מי ששמה את המילים בפי קרייני החדשות. אבל גם עובדה זו לא ממש מפתיעה, מאחר ואלה אינן המילים שלה. היא רק כלי שנועד להעביר את המילים של מנחי החדשות אל צופי הטלוויזיה, ממש כפי שהיא כלי שנועד להעביר את המילים של ענבל מלכה אל קוראי הספר.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      בשבחי הבינוניות. כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      מלכה חוטאת לתפקידה. משהו בעילגות של הגיבורה אמור היה לגרום לקורא להתחבר אליה, לחוש חמימות כלשהי כלפיה, או אולי להרגיש צורך לגונן על הבחורה הנאיבית הזו. החשיבה הפשטנית שלה ודרך הסקת המסקנות הפשוטה שלה לא מצליחים לייצר את האפקט הרצוי, ולעתים מתרחש ההיפך הגמור, כאשר היא מצליחה להקיף את עצמה בהררי אנטגוניזם בשל היחס שלה לעולם ולסובבים אותה. היא מסרבת לקבל את עזרתם ועצותיהם של מי שרוצים לגונן עליה, היא מסרבת לקבל את האמת לגבי נושאים מסוימים ומשקרת בנוגע לאחרים, והיא מתפקדת במעין עולם מקביל לחברה בה היא חיה, כאשר היא מסתכלת על הכל מהצד במעין אוטיזם מבחירה.

      השפה בה בחרה מלכה להעביר את הסיפור דרך שפתיה של הגיבורה שלה מעלה שאלות רבות בנוגע לגבולות שאנו יכולים לשים בפני היצירה הספרותית. איפה עובר הקו הדק שבין שפה ספרותית ושפת היום יום? האם היצירה הספרותית יכולה לסבול את עילגותה של הגיבורה גם במחיר שגיאות צורמות בשפה העברית? האם נכון יהיה לשמור על טעויות אלה גם כאשר היא מדברת עם עצמה ועם הקוראים או שמא שגיאות מכוונות אלה צריכות להישמר אך ורק לדיאלוגים שלה עם דמויות אחרות?

      ענבל מלכה לא מתערבת לרגע בשטף הדיבור של הגיבורה שלה, וחבל, מאחר והתיאורים הריקים של הגיבורה ה-לא כל כך מבריקה שלה, פוגמים באיכותו של הספר. בסופו של דבר מה שמתקבל הוא יומן אישי של בחורה צעירה, קצת לא מפותחת רגשית ביחס לגילה, המתאר תקופת זמן כלשהי בחייה. יתרה מכך, אפשר היה להשתמש בכל חתך זמן אחר מחייה של אותה בחורה ולקבל את אותה התוצאה, מאחר ואין כאן תהפוכות מעניינות שמתרחשות, ואין שום סגירת מעגל יוצאת דופן בסופו. מה שמתקבל בסופו של עניין הוא רומן אישי מאוד המפליג קצת יותר מדי בשבחי הבינוניות, ונמנע מלעסוק בחיים האמיתיים, גם כאשר ההזדמנויות לכך נקרות בדרכו.

      הבחורה העיקרית / ענבל מלכה, הוצאת זמורה ביתן, 302 עמודים