בואי מיידלע, בואי לסבא בג'ינס

"נערי הפלא" הוא הסרט הכי טוב שראיתי לאחרונה. מדובר, מבחינתי, בהפתעה ענקית. אחרי הכל, נתוני הפתיחה לא היו מבטיחים – השם המטופש, השיווק כ"קומדיה מורבידית", הפרצופים המחייכים של קייתי הולמס על הכרזות, וכמובן כיכובו של מלך האנאליה, מייקל דאגלס.

התבדיתי לגמרי. "נערי הפלא" הוא סרט מקסים. כמו "ביג לובובסקי" המצוין, גם במרכזו עומד היפי בן 50 שמסרב להזדקן, פרופסור לספרות באוניברסיטה ששקית מריחואנה תקועה לו דרך קבע בכיסים ורומן שני בלתי גמור ממלא לו דרך קבע את רצפת הדירה. ומול הפרופסור המפוזר, תלמידו לספרות. בחור מורבידי ומוזר, מעין גירסה אמריקאית שכלתנית לאבנר שביט שלנו. אבל מה - מוכשר כמו שד. "נערי הפלא" עוסק ביחסים בין השניים. בדינמיקה בין פרופסור שמנסה לשחזר בעזרת עשבים וג'וני ווקר את מה שהצעיר "מגהק" אל הנייר – כמעט בלי לשים לב.

מייקל דאגלס משחק מצוין. לא חושש מציטוטים ישירים מ"ביג לובובסקי", לא נרתע מהשלכת הדמות על חייו האמיתיים (הבחור כבר בן 56 ומתעקש להיראות בחברת קטרין זיטה ג'ונס, שגילה מחצית מגילו), ובעיקר מעורר חמלה. בתפקיד אבנר שביט מופיע טובי מגווייר ("סופת קרח", "לפרק את הארי", "לרכוב עם השטן") ומאזן היטב את דאגלס המרשים. קרטיס הנסון ("סודות אל.איי") ביים, וידע לייצר דרמה "מהלב". אתם חייבים לראות את זה.