פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "Yeezus" של קנייה ווסט: אלבום מגעיל ומעולה

      נותן ריספקט לאלוהים אבל חושב שהוא אחד כזה בעצמו, נשען על סימפולים מהעבר אבל עושה מוזיקה מהעתיד - קנייה ווסט מביא את כל הסתירות שלו לתוך "Yeezus", אלבומו החדש

      ככל שהקריירה של קניה ווסט מתקדמת, הראפר-מפיק הופך למגלומן שחור וזועם עם מיקרופון. עם הזמן הדבר הכי מעניין בהופעות שלו, מעבר לפירוטכניקה, התלבושות או המוזיקה, זה ה-Rant – נאום מטורלל שבו השיגעון נוצץ בעיניו וכל מה שעובר במוח המנופח מתהילה יוצא ללא פילטרים. בין אם זה לתקוף את התקשורת, את ג'ורג' בוש או את פרסי ה-VMA, כולם מחכים לרגע הבא שווסט יחליט לתפוס מיקרופון ולהקיא מילים. ווסט, הדבר הכי קרוב לגאון מטורף של שנות ה-2000, יודע טוב מאוד מה לעשות עם זה – הוא יצר אלבום שלם של Rants.

      קנייה ווסט (GettyImages)
      בלי פילטרים. קנייה ווסט (צילום: GettyImages/אימג'בנק)

      אפילו יותר מהמהלך השיווקי המהודק של דאפט פאנק עם " Random Access Memories", האנטי שיווק של ווסט הטריף את האינטרנט ביום שבו דלף האלבום שלו. בין אם אוהבים או שונאים אותו, האלבום הזה כבר הביא לו את תשומת הלב שחיפש, השאלה שנותרה היא מה הוא בוחר לעשות מרגע שהאוזניים מוטות אליו. קניה מבהיר כבר ב"On Sight", שיר פתיחה בלתי ניתן להתעלמות, את כוונותיו. השיר שנשמע כמו פנטזיה דיסטופית לעתיד של המוזיקה נחתך בהפתעה לסימפול מלא נשמה של חבורת ילדים ששרה "הוא יתן לנו מה שאנחנו צריכים/ זה עשוי לא להיות מה שאנחנו רוצים". מעצבן, מתנשא ועדיין מבריק.

      בדומה ל-Rant, האלבום הזה נועד לייצר תגובה. הילד שהוא קנייה אוהב רעש וצלצולים כדי להעביר את המסר שלו וכבר לא אכפת לו איזה תדמית נפגעת מזה. לעזאזל, בהרבה מהמקרים זה המסר עצמו. "Yeezus" מכיל המון, אבל המון, רעש וצלצולים. גם במובן המטאפורי אבל גם במובן המוזיקלי. ניכר בו מאמץ לייצר הכל חוץ מהאזנה נעימה. אלבום היפ הופ שמערבב האוס, אינדסטריאל ודאנסהול באופן מופשט מכל בלינג, הכי מחוספס שאמן בסדר גודל של ווסט יכול לייצר, הוא מהות ההתרסה.

      זה מגיע עד לשם האלבום (חיבור בין שמו לבין ישו בלעז) והעטיפה המינימליסטית שלו (פלסטיק שקוף, סלוטייפ אדום וכיתוב ידני פשוט). גם השימוש חסר הבושה בסימפולים מבהיר את הגישה של ווסט. הוא מחלל את "Strange Fruit" של בילי הולידיי בביצוע של נינה סימון בעזרת הלחמה הזויה לשיר " Down 4 My Niggas" של C-Murder. הוא אוסף מפיקים מבטיחים (TNGHT) ומגייס אגדות (ריק רובין, דאפט פאנק). הוא מסמפל מוזיקה הודית, גלאם רוק, שיקגו האוסורוק הונגרי. התערובת ההזויה הזו מוגשת בבלגן מוחלט, בפומפוזיות מטורפת ואפילו בחיפוף מסויים (ריק רובין, שהצטרף כמפיק בפועל לפרויקט שבועיים לפני תאריך השחרור סיפר שכשהוא הגיע עוד היו מספר שירים שאפילו לא נכתבו להם מילים).

      עטיפת האלבום "yeezus" של קנייה ווסט (יח"צ)
      היזהרו מזיופים. עטיפת "Yeezus"

      התוצאה היא אלבום שבו הפרפקציוניזם של ווסט מנוטרל, המסחריות יוצאת מהמשוואה והוא, בתור אמן הפופ הכי מעניין מאז מייקל ג'קסון, צועד למקום הכי רחוק שאי פעם פסע בו. הניסיוניות באלבום מושתתת על ז'אנרים קיימים אך המוטציה החדשה הזו נשמעת מוזר, צורם ומעיק ברגעים רבים. אז מה, כל המפיקים הבאמת מבריקים של האלבום הזה נשאבו לתוך הפנטזיה האפלה והמעוותת של ווסט, או שמא ווסט באמת יודע איזו מוזיקה אנחנו צריכים אפילו יותר ממה שאנחנו רוצים?

      הדבר המיוחד ב"Yeezus" הוא שגם זה וגם זה נכון. זה הוא אלבום דואלי שמצליח להיות חרא יומרני ויצירת מופת כאחד. אם ההצהרה הזו מעצבנת אתכם כמו שהאלבום מעצבן, זו היא בדיוק הנקודה. ווסט עמוס בסתירות פנימיות, במודעות מוגזמת וחוסר מודעות מזוויע, בתרבות "גבוהה" ונמוכה, בנינה סימון וב-C-Murder. אחרי אלבום הסולו האחרון שלו, המאסטרפיס שתמיד חלם עליו, ווסט משתחרר ומשחרר אלבום מבולגן שמייצג לא רק את הבלגן הטוטאלי בתוך ראשו, אלא את הבלגן התרבותי הטוטאלי של שנות ה-2000 ומשהו.

      אפשר להרגיש את זה בשיר "New Slaves" שטרם יציאת האלבום עשה סערה עצומה בעזרת עוד הופעה זכירה ב-SNL. ווסט מצליח לחבר בין היסטורית העבדות בארה"ב לעבדות המודרנית בעיניו – מותגים וקפיטליזם. אפילו האמירה המעניינת הזו מתהפכת על פיה כשלוקחים בחשבון שמדובר בראפר שעד היום מפורסם על החיבה הענקית שלו ללואי ויטון ולבנטלי; וזה עוד מבלי להתייחס לדמיון בין הסגנון של השיר לסגנון המאוד מובחן של הראפר-משורר סול וויליאמס.

      אפילו כשווסט מתפרע ונושא את שם האל לשווא ב"I Am A God", שעל פניו נשמע כמו עוד שיר האדרה עצמית, הטריק מתגלה בהאזנות נוספות. ההצהרה בכלל מתייחסת לשורה מתוך ספר תהלים - "א?נ?י-א?מ?ר?ת??י, א?ל?ה?ים א?ת??ם; ו?ב?נ?י ע?ל?יו?ן כ??ל??כ?ם" (תהילים פ"ב) והגאוותנות שלו מתגמדת מול היחס האמיתי שלו לאלוהות ואלוהים. גם באלבום המבולגן ביותר שלו ווסט מצליח להעביר כמה רעיונות מורכבים ומרתקים.

      עם סיום האלבום הקצר (10 שירים, 40 דקות) ווסט משאיר מתנה קטנה לכל מי שלא סבל את האלבום עד כה. "Bound 2" חוזר לתקופת סימפולי הסול שלו, אבל גם אז נשמע חסר גימור ומציק למאזין כשברקע רץ סימפול רפטטיבי מתוך השיר "Bound" של ה-Ponderosa Twins Plus One ולפרקים נשבר השיר עם ברייק של זמר האר נ' בי הוותיק צ'רלי ווילסון. גם כשחושבים כשווסט נותן רגע של נחת למאזין, הוא שוב שובר לחוסר הנרטיב הברור של האלבום.

      כל היתרונות והחסרונות של האלבום הזה, זיגזוג מטשטש בין נקודות קיצון רבות כל כך, נובעות מתכונה אחת שליוותה את ווסט מתחילת הקריירה שלו, תכונה שעולה שוב ושוב על תכונותיו החיוביות והשליליות. התשוקה של ווסט להתקדם לעולם לא נפסקת, בין אם היא מובילה אותו לייצר להיטים שלא נוטשים את הרדיו או מוזיקה שתגרום למעריציו לנטוש אותו. אותה תשוקה שהביאה לו את חוזה התקליטים הראשון בלייבל Roc-A-Fella, את התקריות בטקסי הפרסים ואת המקום שלו כמוזיקאי יחיד בדורו. תשוקה שאפשר למצוא רק אצל מגלומן שחור וזועם עם מיקרופון, אבל אחד עם ביצים. אחד שמוכן לזרוק כל מה שיש לו עבור אלבום מוזר, קשה, רע ונפלא כאחד. קלאסיקה מושמצת וקשקוש מוזיקלי לא מוערך מספיק כאחד. אלבום מלא סתירות, ממש כמו ווסט עצמו.

      מה חשבתם על האלבום? דברו על זה בפייסבוק