מ.פ: "בצבא הייתי מ"מ"

לא קל להיות מ.פ., עורך הספריה החדשה. לבן-אדם אין רגע דל. או סקנדל או פסטיבל. ממקום עומדו המלכותי בשער האחורי של ההוצאה, לא נפסקת ולו לרגע אחד מלאכתו – סימון ימי חג ומועד בספרות העברית. ואכן, מלאים ועשירים הם חייהם של קוראיו האדוקים; כותריו מצליחים לתעד תמיד איזשהו אירוע מילולי נישא שאסור בשום אופן לפספס: "חד-פעמי", "חד-עשורי", "חג נדיר", "פסגה בודדת", "רגע לא שגרתי", "יוצא דופן בעליל", או סתם "אחד הגדולים של השנים האחרונות", שכולם ביחד וכל אחד לחוד עושים את לוח השנה העברי לקרנבל האסקפיסטי הגדול בישראל. רק שאז בא אחד סאראמאגו, ובמילה אחת הורס את הכל, האידיוט.

והנה, רגע לפני שמ.פ. הותיק מקבל את תואר העלומים "הנער שקרא זאב" המתבקש, מגיע סמי ברדוגו עם "ככה אני מדברת עם הרוח" ובאמת עומד מאחורי כל מילה משולהבת שמורעפת: "הרומאן הראשון של סמי ברדוגו הוא ספר ייחודי, הישג ודאי למחברו, ומאורע בסיפורת העברית". והנה, רגע לפני טבילת האש, גם יתר הטאלנטים הלאומיים של הספריה החדשה נותנים את ברכת הדרך במודעת הפרסומת. ואחרי שפך מלים שכזה, למדקדקים בתחום נותר רק להצטער על שחתימת השיא "מ. פרי" (ולא "מ.פ.") – בלעדיות השמורה עד היום רק ל"ואלה תולדות" של אלזה מורנטה – תיאלץ להמשיך ולחכות לספר נוסף אחר.

למיושבים יותר בדעתם אין מה להתבכיין, כי אפשר להיות מבסוטים לאללה מספרו החדש של ברדוגו (שני לקובץ הסיפורים "שמלה שחורה" מ-99'), מי שפרץ באופן חלקי לתודעה הציבורית, כמו שאוהבים לומר, עם זכייתו בשנת 98' בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". החל באותם ימים, הכתיבה של ברדוגו הציגה יוצר שלא עושה הון ספרותי קל מהרקע המזרחי שלו ולא גוזר קופונים רומנטיים-קיטשיים מהמקרר במטבח של אמא, אלא משתמש בהם כדי לדבר על סוגיות עמוקות יותר הנוגעות לחיים. ביצירתו הנוכחית כמו מקשיח ברדוגו את העמדות האלה, מ?מזרח? את מזרחיות הטון מצד אחד, ומנגד חופר עמוק יותר ויותר בנפש וטבע האדם. התוצאה: טוטליות אמנותית מרשימה.

לאורך הקריאה בסיפור נדמה לעיתים שגיבורת הטקסט אינה האשה המזרחית הקטנה, האלמנה שיוצאת לתור אחר בנה הבעייתי בן ה-18, שיום אחד לפני שלוש שנים קם ועזב בלא להשאיר כמעט אף סימן, אלא דווקא העגה העילגת שברדוגו שם בפיה, ובעצם בראשה, כשהיא פורשת את סיפורה בפני אוויר העולם. קיימות בספרות עילגות רעה ועילגות טובה. אצל ברדוגו זאת עילגות מצוינת, והסיפור כולו נשען על המתח בין היכולת האקספרסיבית המוגבלת והדחף להתבטא אצל גיבורתו חסרת השם. רק שלא רק השם חסר, אלא גם המון פרטים אחרים מחייה הנוכחיים עם אלברט, ומאלה הקודמים עם בעלה ארמון, אבי בנה שנפטר בטרם עת, וגם משהו לגבי אימה ואביה שנעדר. אלה חוסרים שמקנים לסיפור מעין נופך כמעט מופשט.

הקונקרטי ב"ככה אני מדברת עם הרוח" הוא ההתכנסות המודרניסטית אל "האני". התכנסות כמעט אוטיסטית באופייה, שדוחקת לשוליים האחוריים של הסיפור את חללי התוכן בעלילה. כוחו של הטקסט, שהוא מונולוג אחד ארוך מראשיתו ועד סופו, נמצא אם כך במיפוי האמין והמדויק של פנים נפשה המסוכסך של הגיבורה - פרפריאלית עד לשד עצמותיה - שכולו עמידה עיקשת מול אנשים ולא לידם, מול מצבים ולא בתוכם, מול העולם ולא חלק ממנו. כמעט אף פעם לא חלק ממנו, כי מה יקרה אם יבוא פתאום אסון "שיבוא במכה כואבת על הראש". זה הבסיס לפסיכולוגיה המסורבלת, המגוננת, הסבוכה כל-כך של הדמות, שהיטב יודעת להסביר לעצמה מי היא ומה היא עושה בכל רגע, אבל במחיר של לא לדעת להסביר מיהו בנה והיכן הוא. זאת היא שמעידה על עצמה כי אינה "חושבת על הדיבורים של הנפש" אך לא מפסיקה לדברר את עצמה. טבע אנושי בסיסי יותר משחבוי בסתירה זו, אין בנמצא.