בלוג הקצה: חוזרים אל המהפכה של כוורת

האזינו לשידורי רדיו הקצה
לעמוד הפייסבוק של רדיו הקצה
לכל הטורים של הקצה בוואלה! תרבות

הנה כמה סיבות שבגללן אני אוהב במיוחד את "כוורת בקופסא", המארז המופלא שיצא השבוע, ושנגריל בספיישל מיוחד ב"הקצה" ביום שני בין 13:00 ל-18:00.

קודם כל המארז עצמו. כמו שכל חובב מוזיקה יודע בימינו, אם כבר לקנות דיסקים, אז כדאי לעשות את זה אם הדיסקים שווים ומיוחדים, ונותנים לנו משהו שאי אפשר למצוא במוצרים הרגילים ברשת. המארז הזה, על ששת הדיסקים ושני תקליטורי ה-DVD שבו, הוא התגלמות ההתנהלות הנורמלית בתעשיית המוזיקה המפוררת של ימינו. יש כאן כל כך הרבה בונוסים, כל כך הרבה קטעים מיוחדים שאף אחד (חוץ מסנדרסון) לא שמע מאז שנוצרו בתחילת שנות ה-70, שזה פשוט נפלא ומרגש בצורה בלתי רגילה לכל מי שאוהב קצת לחטט במוזיקה שלו, ולא מוכן להסתפק בדברים הרגילים. כבר היו בארץ לא מעט הוצאות מחודשות של קלאסיקות, ולא מעט אלבומים שנוספו להם בונוסים, אבל דבר כזה עוד לא היה. שישה דיסקים! עשרות שירים ומערכונים, שמספרים את סיפור הלהקה הכי גדולה שהיתה לנו, בצורה אלטרנטבית ומרתקת. ממש כמו שלושת אלבומי "האנתולוגיה" של הביטלס, או הארכיון הבלתי נגמר של ניל יאנג, או "סדרת הבוטלגים" של בוב דילן. ככה זה צריך להעשות, וזה משמח במיוחד מכיוון שבששת הדיסקים האלה יש המון חומרים טובים שהיו נעלמים אם לא היו מוציאים אותם מהארון עכשיו.

חוץ מזה, בשבילי כוורת, במיוחד בתחילת דרכה, היא אחת הסיבות העיקריות לכך שאני כבר כמעט 40 שנה עורך ומשדר ברדיו. זה התחיל בהופעה הראשונה שאני זוכר בחיי – מסיבות אישיות זה קרה לי בגיל 19 וקצת – וזה היה בירושלים בהופעה של כוורת. עוד לפני מלחמת יום כיפור, עוד לפני שיצא האלבום "סיפורי פוגי". אני זוכר עד היום את תחושת ההתעלות שלי בהופעה ההיא אז, ואת ההחלטה שאני חייב להיות חלק מזה, חייב להתעסק במוזיקה, ואם לא כמוזיקאי (כי אני לא) אז כמישהו שמוכר אותה או משמיע אותה או ממליץ עליה לכל העולם. קודם כל התחלתי לעבוד בחנות תקליטים, וכשיצא "פוגי בפיתה" מילאתי את חלון הראווה של החנות ספיר בבן יהודה 2 בירושלים בעשרה תקליטים, ללא העטיפות, בתוך חצאי פיתות, וחשבתי שאני גאון שיווקי. אחר כך גיליתי בחנות הזאת שאין לי כיף גדול יותר בחיים מאשר להשמיע לאנשים מוזיקה שאני אוהב, מה שהוביל אותי בסוף 1974 לגלי צה"ל, ולהתעסקות בצד הזה של שרשרת המזון המוזיקלית מאז ועד היום. אהבתי עוד אלפי להקות ושירים מאז, והטעם שלי השתנה וגם – אני מקווה – התפתח לכל מיני כיוונים חדשים. אבל את ההתחלה ואת הדרייב הראשוני אני חייב לגמרי לכוורת, לדורי בן זאב שלימד אותי ב"פינות פוגי" (גם הן עכשיו במארז) שאפשר לעשות ברדיו כל מה שרוצים, ולימים ההם שבהם הבנתי שלפחות בשבילי, "קטעים נדירים" הם לא פחות מעניינים וחשובים מאשר סתם להיטים שכולם אוהבים. עכשיו בקצה, בספיישל הארוך הזה, אני מרגיש שיש לי אפשרות לחזור אל האהבה הראשונית הזאת.

(יואב קוטנר)

קנייה ווסט מגיע לנו. כשאנחנו עסוקים כל הזמן בהאדרת עצמנו, בהצגת אישיות האון-ליין שלנו כיישות עילאית של מגניבות אינסופית, עושים ניימדרופינג בזמן שאנחנו מחפשים פילטר מיושן באינסטגרם שיסתיר עוד כמה קמטים חדשים בעור, רודפים אחרי שובל אינסופי של לייקים ושיתופים, וחושבים שצפייה בסרטון הדרכה ביו טיוב הופך אותנו למומחים בנושא, אז איזו סיבה יש שהאיש עם האגו הכי גדול בעולם לא יהיה גם הכוכב הכי גדול בעולם?

האיש שכל חייו פרושים כפיד אינסופי, כתכנית ריאליטי קלושה נטולת מסתורין, האיש קטן הקומה שעומד על כתפי ענקים, האיש שלקח את פרקטיקת ההתפארות של הראפרים והקצין אותה, בלי טיפת הומור עצמי, למשפט האולטימטיבי "אני אלוהים", חוזר על ההבלים הנרקסיסטיים שלו עד שכולם מקבלים את הגדולה של קנייה ווסט כעובדה קיימת. כי עם הצלחה אי אפשר הרי להתווכח.

זה לא שקנייה ווסט הוא בלתי מוכשר. הוא בטח אחד המפיקים החשובים והטובים שפועלים היום בתחום שבין הפופ להיפ-הופ. הבעיה היא שכשיש לך אגו בגודל של 90 גלקסיות, לאף אחד כנראה אין אומץ להגיד לך בפרצוף שמה שאתה עושה הוא לפעמים בינוני, במקרה הטוב, או נראה כמו נקניקיות סייטן במקרה הרע.

"Yeezus", האלבום החדש של ווסט, נשמע ברגעים הכי טובים שלו כמו סקיצות לרעיון לא מפותח עד הסוף. צריך להעריך את ווסט על האומץ להתחדש, על הרצון לשלב צלילים צורמים ולא "נעימים" באלבום החדש שלו, על היכולת לבחור שותפים מוכשרים לעבוד איתו – אבל בשביל להתהלך בעולם בתחושה שהכל מגיע לך, צריך יותר מכוונות טובות. אה, ומספיק כבר עם האוטוטיון, מה אתה ילד בן 15?

(נדב רביד)

הוט צ'יפ הם אחד ההרכבים החשובים והמשפיעים של השנים האחרונות, הרכב שהצליח לחבר בין האינדי למיינסטרים, בין הגיקים במשקפיים לאלה שאומרים "ב??יוטיוב", בין מופנמות רגישה למוחצנות רקידה. בתקופה האחרונה הם התקבעו על לו"ז די קבוע – כל שנתיים אלבום משותף, ובין לבין חברי הלהקה חופשיים לעסוק בשלל פרוייקטי הסולו הצדדיים שלהם, מוצלחים יותר או פחות.

אז הנה, פתאום נשבר הדפוס – משום מקום מגיע פתאום שיר חדש ויפהפה של הוט צ'יפ, "Dark & Stormy", שמחבר את כל האלמנטים ההוט צ'יפיים המוכרים ורוקח מהם, שוב, יהלום חד פעמי, שלטעמי עולה כל מה שהיה באלבום האחרון של ההרכב.

ואם זה לא מספיק – ונציין בלי להרחיב שגם לג'ו גודארד יש סינגל חדש – אז בשבוע שעבר נתקלתי כמעט במקרה בפרויקט חדש של אלכסיס טיילור שנקרא "Fainting By Numbers". ביחד עם המוזיקאי הגרמני Justus Kohncke, השניים שחררו סינגל שכולל גרסה עדינה ויפה ל"watching the Wheels" של ג'ון לנון, ועוד שיר מקורי ויפהפה, "A Stone in the Ground", שנשמע כמו חופשה של קרפאטוורק בנאשוויל. הייתי מוסיף משהו על מוזיקה יפהפייה שמגיעים אליה במקרה לעומת זו שכל העולם צועק עליך שאתה חייב לשמוע, אבל אולי עדיף להשאיר את הקישורים האלה לשבועות שבהם לא מתחיל הקיץ.

(נדב רביד)

מה דעתכם על האיחוד של כוורת? ספרו לנו בפייסבוק