פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "כוכב נולד" הערבי התקבל באדישות בישראל: עוד צורה של גזענות

      הזכייה של מוחמד עסאף ב"ערב איידול" היתה האירוע הטלוויזיוני החשוב של השנה באיזור, אבל אנחנו החמצנו אותה, כי נתקענו עם התפיסה שהתרבות הערבית היא נחותה, דוחה ונלעגת

      את הסוף כולנו מכירים: הזמר העזתי מוחמד עסאף ניצח בגמר של "ערב איידול" ("Arab Idol"). הצעיר הפלסטיני המוכשר ובעל קול הקטיפה סחף אחריו את העולם הערבי כולו, והביס את פרח יוסף הסורית ואת אחמד גמאל המצרי. הוא הקדיש את ניצחונו לשהידים, לאסירים ולפצועים – והצליח אפילו לקרב בין הגדה לעזה. כולנו גם קראנו בהתרגשות כיצד הצליח עסאף, נגד כל הסיכויים, לנצח בתחרות הקשה וכיצד גרם לעם הפלסטיני להרגיש גאווה לאומית. אבל איפה היינו עד היום? מה קרה עד הגמר? איך זה שלא שמענו על עסאף וחבריו המוכשרים עד כה?

      הפליט העזתי ששר יותר יפה מזוהר ארגוב

      חוץ מכמה מיליונים בישראל, מאות מיליוני בני אדם ברחבי המזרח התיכון נדבקו בחודשים האחרונים למסכי הטלוויזיה בזכות האירוע הטלוויזיוני הגדול ביותר שידע האזור זה שנים: "ערב איידול" – הגרסה הפאן-ערבית לתחרות הזמר המצליחה, שלא גרסאות בכל רחבי העולם. העונה השנייה של התכנית הפופולארית הגיעה לסיומה בגמר שנערך במוצאי שבת, לא לפני ששיאי הרייטינג נשברו, מנהיגי העולם הערבי ניהלו קמפיינים לטובת המועמדים מטעם מדינותיהם, חברות פרטיות התגייסו לטובת מועמדים אהודים, ומועמדי שלישיית הגמר (בראשם הזוכה מוחמד עסאף, שהיה בן-לילה לאגדה ולסמל לאומי פלסטיני) הפכו לכוכבים בינלאומיים.

      אז איך זה שלא שמעתם על "ערב איידול"? שאלה טובה, וכנראה שהתשובות הן רבות. התקשורת תמיד אוהבת להתייחס לאירועי תרבות בעולם הערבי כפיקנטריה איזוטרית תוך שהיא משתמשת פעמים רבות בשפה אוריינטליסטית ומתנשאת כשהיא מסקרת אותם. זו הסיבה שבחודשים האחרונים מצאתם רק כתבות בודדות על "תופעת 'ערב איידול'" או על הניצחון של מוחמד עסאף (בכל זאת, שכן מעזה), ולא מצאתם כתבות שסוקרות בפניכם שבוע אחר שבוע את המועמדים שנשרו, את אלו שנותרו, את אלו שהצטיינו ואת השירים ששרו. כן, כנראה שכבר שכחתם שכך בדיוק סיקרו עבורכם את הגרסה האמריקאית "אמריקן איידול". לאלו שיטענו שרוב הישראלים אינם מבינים כלל ערבית נענה: גם את פרקי "אמריקן איידול" תרגמו עבורכם ושידרו בכבלים יומיים לאחר שידורם בארה"ב. עם קצת רצון ומאמץ, גם את "ערב איידול" היה אפשר לתרגם.

      אז אולי "ערב איידול" לא ממש מעניין? נו, באמת. אותנו, את אומת הריאליטי, זה לא מעניין? אנו, שמכורים לריבים של ביז'ו ורוני מיילי, שמכורים לתחרויות שירה יצריות ולוהטות, נוותר על עוד תכנית ריאליטי? ולא סתם תכנית ריאליטי, אלא כזו שכל העולם מדבר עליה? שרמת הביצועים של השירים בה היא לא פחות מאשר בינלאומית? שהעיסוק בה הפסיק מזמן להיות סביב שירה אלא סביב פוליטיקה, יצרים ויחסים בין מדינות?

      מוחמד עסאף, פלסטיני שזכה ב"ערב איידול" (רויטרס)
      פיקנטריה אוריינטליסטית? מומחד עסאף ב"ערב איידול" (צילום: רויטרס)

      אז אולי אפשר כבר להודות: גם ב-2013 אנו עדיין רואים בכל מה שקשור לתרבות הערבית משהו נחות, דוחה ונלעג. אחרת, איך אפשר להסביר את התופעה הזאת: כל המזרח התיכון צופה בתכנית מסוימת ברשת הטלוויזיה הסעודית MBC (שנקלטת אגב בישראל), מלבדנו. יותר מכך: איך אפשר להסביר את העובדה המדהימה שאחוז ניכר של ישראלים (ואין הכוונה, כמובן, לערביי ישראל) אינו מכיר שירים ערבים, אינו מכיר תכניות ערביות, אינו מכיר כוכבי קולנוע ערבים (כן, כן, אתם מכירים את ההוא מהסרט הערבי, נו איך קוראים לו, אה כן – עאדל אימאם) ואינו מכיר זמרים ערבים? כמעט קשה לתפוס שהשמות ננסי עג'רם, הייפא והבי, עמרו דיאב ואיהאב תאופיק לא אומרים לישראלים דבר. קצת אירוני לאור העובדה שכוכבי הזמר המזרחי בארץ מעריצים אותם, מושפעים מהם, ובמקרים מסוימים אפילו "גונבים" לחנים שלהם.

      צריך לומר בקול רם: אין לנו שום יכולת או רצון להתערות במרחב התרבותי (אין מה לדבר בכלל על התערות במרחב החברתי והפוליטי). תנו לנו לצפות ב"משחקי הכס" ולהקשיב לביונסה, ותעזבו אותנו מהערבים הפרימיטיביים והמסוכנים האלה. גם ככה אנחנו לא יודעים ערבית ולא ממש רוצים לדעת ערבית. מספיקה לנו האנגלית שלמדנו בתיכון, ואם כבר שפה נוספת – אולי נלמד סינית כי אומרים שסין זה הדבר הבא. אנחנו וילה בג'ונגל של המזרח התיכון ושיקפצו לנו כולם. אנחנו יכולים להמשיך לצעוק את זה בקול רם, אבל כדאי שבלחש נאמר לעצמנו את האמת הכואבת: ליבנו אולי במערב, אבל גופנו תקוע עמוק במזרח התיכון.

      מה דעתכם - החמצה שלנו? דברו על זה בפייסבוק