פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רון ארד בתערוכה "ברוורס": עבודות זניחות של מעצב מוכשר

      המעצב המהולל רון ארד כבר הוכיח מזמן שיש לו כישרון ליצור עבודות יפות ואסתטיות, אבל התערוכה החדשה שלו סובלת מעודף חשיבות עצמית, שלא לומר מגלומניה קלה

      "איזה יפה זה. אפילו לתלות בבית על הקיר", אמרה אישה שהתבוננה באחת מהמכוניות המעוכות שנתלו על קירות מוזיאון העיצוב בחולון בתערוכה החדשה של רון ארד, "ברוורס". צודקת, הגברת. המכוניות המעוכות באמת יפהפיות. אבל לא הרבה מעבר לכך.

      בראיונות שפורסמו עימו לאחרונה אודות התערוכה אמר ארד, מעצב תעשייתי מצליח מאוד, כי אינו מאמין בהפרדה שבין אמנות לעיצוב. תפיסת העולם הזו ניכרת באופן בולט בתערוכה שמרוב שאינה מאמינה בהפרדה בין השניים, היא מצליחה לפספס בשתי החזיתות.

      מתוך תערוכת "ברוורס" של רון ארד (יח"צ , ron arad associates)
      יפה ותו לא. עבודה מתוך "ברוורס" (צילום באדיבות ron arad associates)

      ארד מכנה כל אחת מהמכוניות "פרח מיובש" ומתחת לשמה של כל עבודה רשומים החומרים מהם היא עשויה. פלדה, זכוכית, עור, פלסטיק, ויניל. הוא כאילו מבקש מאיתנו להתייחס למכוניות כאמנות. ואם הן כאלו, הרי שמאז שמרסל דושאן הכניס משתנה לתוך המוזיאון כבר ראינו אלפי אמנים הופכים אובייקטים יומיומיים לאמנות. פיקאסו הפך מושב אופניים לראש של שור, ראושנברג הפך מיטה שלמה לציור אבסטרקטי. החדשנות של ארד, שמסתכמת בטכניקה של מעיכת אובייקטים גדולי מימדים, היא בגדר מעט מדי ומאוחר מדי.

      המכוניות תלויות כתמונות על קירות גבס הנמצאים במרכז החלל. אפשר ללכת מסביב לקירות ולגלות שמוצגות שם עבודות עיצוב מוקדמות ומוצלחות של ארד, אלה שהעניקו לאיש את המעמד לו זכה. צידם האחורי של קירות הגבס נותר חשוף בכוונה תחילה וניתן לראות את מוטות המתכת המחזיקים את הקיר. קונסטרוקציית פלדה מאסיבית המשולבת בקיר הגבס החשוף מראה לנו כיצד הצליחו לתלות את המכוניות הכבדות באלגנטיות קלילה על הקיר.

      מתוך תערוכת "ברוורס" של רון ארד (יח"צ , ron arad associates)
      מעט מדי ומאוחר מדי. עבודה מתוך "ברוורס" (צילום באדיבות ron arad associates)

      זה רגע שבו ארד המעצב מגיח החוצה. הוא נלהב מהפן הטכני של תליית המכוניות על הקיר, הוא מוצא אסתטיקה בקונסטרוקציה ורוצה לחלוק את זה איתנו. אבל ברגע שהוא עושה את זה הוא מבטל את הקסם ואת הפליאה שבמכונית התלויה ו"מוריד" את האובייקט הכביכול אמנותי בחזרה למציאות. ארד מרוקן מתוכן את היצירה שהוא עצמו הגדיר כאמנות.

      ***

      רגע יפה נרשם כאשר פח נירוסטה רגיל למדי שגם אותו מעך ארד הוצב בסמיכות לכורסאות המתכת הבוהקת המפורסמות שלו. פעולת המעיכה הותירה בפח קמטים וגלים שהעניקו לנירוסטה איכויות של טקסטיל. ניתן למתוח קו ישיר בין הכורסאות שמראות וירטואוזיות עיצובית לבין הפח הקטן. יחד הם מגלים מעצב שיש לו אובססיה נפלאה למתכת. אובססיה שהופכת לאינספור נסיונות לבדוק את החומר, למתוח את גבולותיו ולחלץ ממנו את המקסימום.

      מתוך תערוכת "ברוורס" של רון ארד (יח"צ , Marie Clerin)
      כורסאות המתכת המפורסמות. מתוך "ברוורס" (צילום: Vitra Switzerland)

      חבל שארד בחר לחתום את שמו בטוש שחור ישירות על הפח כאילו היה פסל. הוא שוב מנסה לקחת את האובייקט היומיומי ולהפוך אותו לאמנות, וגם הפעם כבר עשו את את זה לפניו ועשו את זה טוב יותר. מוטב לו היה מציג את הפח כחלק ממחקר עיצובי של מעיכת אובייקטים ולא כיצירה בפני עצמה.

      באופן כללי יש בתערוכה תחושת מגלומניה קלה. לצד מרבית העבודות מוצג סרטון המראה את תהליך העשיה שלהן. אם היה מדובר בתערוכת עיצוב זה היה הכרחי ומעניין. אבל כל סרטון קרוי בשם מסתורי ופומפוזי ומצוינת שנת הפקתו, כאילו גם אחורי הקלעים של הסטודיו של ארד הם אמנות נשגבת בפני עצמה.

      ***

      העבודה הכי מפוספסת בתערוכה היא עבודת הווידאו "התפרצות איטית" שמציגה מכונית חדשה ובוהקת כשהיא נמחצת באיטיות, מתקמטת ומתנפצת לנגד עיני הצופה בסלואו-מושן. למה מפוספסת? כי אם זה היה סרטון אמיתי הוא היה מדהים. במהלך הצפיה העיניים נודדות מנקודה לנקודה על המסך, מנסות לא לפספס שום רגע בתהליך המחיצה של המכונית, תהליך טראגי יפהפה עם סוף ידוע מראש. העבודה כמעט יפה מדי ונראית בלתי אפשרית לביצוע. החשש שמדובר במלאכת מחשב ולא בסרט אמיתי מלווה את כל תהליך הצפייה.

      מתוך תערוכת "ברוורס" של רון ארד (יח"צ , ron arad associates)
      מתעקש לחשוף את המנגנון. מתוך "ברוורס" של רון ארד (צילום באדיבות Ron Arad Associates)

      כאשר צופים בסרטון הממוקם מאחורי העבודה המציג את תהליך ההכנה הממוחשב, החשש מתברר כנכון והעבודה מאבדת שוב מכוחה. במקום לצפות במכונית הנמעכת כאילו היה מדובר בסרט טבע מרהיב, אנחנו צופים בזיוף. התהליך הכמעט פורנוגרפי מתרוקן מאוויר כי אנחנו נותרים רק עם פליאה מיכולות המחשב בן זמננו. לא משהו שלא ראינו כבר בקולנוע.

      הגיוני שארד ממלא את התערוכה בסרטונים המתארים את תהליכי העבודה בסטודיו. הוא מעצב מחונן וככזה הוא מאוהב בתהליך היצירה ובפן הטכני והטכנולוגי לא פחות מאשר במוצר הסופי. רק חבל שבתערוכה הזו הוא בחר שלא להתייחס לעצמו ככזה. אם רק היה מארגן את התערוכה כתערוכת עיצוב, היא הייתה יכולה להיות נפלאה.

      מה אתם חושבים על התערוכה? ספרו לנו בפייבוק