פט שופ בויז בתל אביב: ערב של ממתקי פופ נפלאים

אם אי פעם יילקח הוויכוח הנצחי בין הרוק לדיסקו לבית משפט, הפט שופ בויז יכולים להיות האדבוקטים הטובים ביותר לצד המנצנץ, ולא רק בגלל האנטגוניזם המוצהר שלהם כלפי הצד השני. לאורך קריירה של כמעט 30 שנה ביססו לעצמם ניל טננט וכריס לואו שם של יוצרי פופ אינטליגנטי ובעל אמירה, בז'אנר שתחכום יתר עלול להיות בעוכריו. בנוסף, את הדרך הזו, אל הראש כמו גם לאגן, הם עשו תוך כדי כתיבת להיטי ענק בשלושה עשורים שונים (לגבי העשור הנוכחי – חובת ההוכחה עוד עליהם). אבל דווקא בגלל השלמות שבה עיצבו את הסאונד והתדמית שלהם, במת ההופעה, טריטוריה טבעית להופעות רוק דווקא, נדמית כמקום בו הם צריכים להתאמץ יותר כדי להוכיח את עצמם.

אל תל אביב, להופעה שהתקיימה אמש (ראשון) בהיכל נוקיה, הם חזרו בפעם השלישית. בניגוד להופעה הקודמת ב-2009 שתפסה אותם בפיק יצירתי, אחרי האלבום המצוין "Yes", הפעם הם הגיעו במסגרת סיבוב הופעות די אפרורי כשמאחוריהם אלבום פושר ("Elysium") ולפניהם אלבום שעוד לא יצא ("Electric", שם שלא ברור איך עד היום לא ניתן לאף אלבום במסגרת סדרת השמות שמאפיינת את הצמד). החשש מהאפשרות שהם "ינסו" על הקהל חומרים חדשים על חשבון להיטים ישנים התבדה מהר מאוד. לא כי הם נמנעו מחומרים חדשים, ולא כי הרפרטואר הלהיטי שלהם נוגן במלואו; הערב הצליח להיות זורם ומעניין לכל אורכו בגלל בניית הסט המוצלחת.

המופע כלל למעשה ארבע מערכות (פלוס הדרן). כל מערכה כללה כארבעה-חמישה שירים, כשביניהם, בזמן שטננט ולואו ירדו למספר דקות להחליף תחפושות, בוצעו קטעי כוריאוגרפיה. הבנייה הזו של הסט אפשרה להם לשלב בחוכמה, ולעיתים תוך כדי מחרוזת, שירים ישנים ואהובים, לצד קטעים שקטים יותר ושירים חדשים. כך זכה הקהל כבר בהתחלה לשיאים בדמות "Opportunities" או "Suburbia" שעזרו לרכך קטעים חלשים יותר. מיותר לציין שהמערכה האחרונה כללה אך ורק ממתקים, מ"Domino Dancing" ועד "Go West".

כאמור, הבמה היא לא מקום טבעי לצמד כמו הפט שופ בויז. אלבום – כן, רדיו – כן, מסיבה – ברור. אבל במה? איך בדיוק אפשר להעביר את העושר המוזיקלי שלהם כשמול העיניים עומדים שני גברים בגיל העמידה, שלפחות אחד מהם ידוע בחוסר המוטיבציה שלו לזוז? טננט ולואו מודעים לחלוטין למגבלה הזו ולאורך השנים היו ידועים בהפקות גרנדיוזיות יותר או פחות שנועדו למלא את החלל שנוכחותם מייצרת. הסיבוב הנוכחי מתאפיין בשלושה מרכיבים ויזואליים עיקריים: עבודת וידאו ותאורה מצוינת, שבשני חלקים של המופע גם הוקרנה על גבי וילונות ענק שבעצם שמו את הוידאו-ארט בפרונט; צמד רקדנים במסכות שהצטרף בסוף המערכה הראשונה וכמעט ולא עזב את הבמה; וכמובן התלבושות והכובעים.

אחד המאפיינים הוויזואליים הבולטים של הצמד הוא סגנון הלבוש הביזארי. להיות עד-כדי-כך מחוץ לאופנה זו דרך מצוינת לדאוג שלעולם גם לא תצא מהאופנה. ואכן, הלבוש שליווה אותם בקליפ האיקוני לשיר "Can You Forgive Her?" (שלמרבה הצער לא בוצע בהופעה), לבוש שכולל סרבלים כתומים וכובעי קונוס מחודדים ונראה תמוה היום בדיוק כפי שהיה לפני 20 שנה, נתן את הטון להופעה כולה. בין שאר ה"המצאות" הוויזואליות היו גם כובע בצורת כדור דיסקו (שפנס תאורה דאג גם לממש את הפוטנציאל שלו), ו-ווסטים מפונפנים שהזכירו מברשות ענקיות של שטיפת מכוניות. ראויה לציון ההעמדה שנעשתה בשיר "Love Etc." כאשר השניים הועמדו באמצע הבמה בתוך מיטות מאונכות, כשרק ראשיהם מבצבצים מהשמיכה הלבנה, עליה מוקרנים אימג'ים של גופים רוקדים.

מבחינת להיטים פינק הצמד בלא מעט קלאסיקות ("Rent", "It’s a Sin", "West End Girls"). ברור היה שעם רפרטואר כמו שלהם אין מקום להכל. ובוצע גם שיר חדש שבלט במקוריותו: קאבר לשיר "The Last To Die" של ברוס ספרינגסטין. הפט שופ בויז ידועים בשיתופי פעולה עם דיוות כמו דאסטי ספרינגפילד, קיילי מינוג ואלטון ג'ון וקאברים ללהיטים מובהקים כמו "Always On My Mind" ו"Go West". חידוש לשיר לא להיטי של אמן מזוהה כל כך עם רוקנ'רול גברי ומחוספס בהחלט מהווה נקודת ציון, ומצביע אולי על נכונות מצידם להתגמש בדעותיהם הנחרצות כנגד מוזיקת רוק. מי יודע, אולי הם אפילו יובילו לעסקת טיעון.

מה חשבתם על ההופעה? ספרו לנו בפייסבוק