ראשונה קמה אריאנה מלמד ב-YNET, כתגובת נגד לשופט נסים ישעיה שחלק את משנתו "יש בנות שנהנות מאונס", עם מתלוננת שהיתה בת 13 כאשר נאנסה בידי ארבעה גברים. מלמד פירטה אונס אכזרי, בגוף שני אך מהיכרות בגוף ראשון; ואיחלה לו לשופט שיידע על מה היא מדברת. רוב הסיכויים שהשופט לא יודע ולא יידע; ורוב הסיכויים שלו היה מדובר בשופטת, היא היתה מכירה לכל הפחות משהו מהעולם הזה. אחרי מלמד, שרון שפורר בהארץ, קראה לנשים נוספות לצאת מארון הבושה, "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר" כתבה ובצדק, ועוד כתבה על ההטרדה שלה, הסיפור שלה. "אנחנו צריכות להקיא את זה החוצה ואין כמו הרשתות החברתיות".
אחרי כמה אמיצות ראשונות שפרסמו פה ושם את רזומה ההטרדות שלהן בפרופילי הפייסבוק הפרטיים שלהן, נפתח בתחילת השבוע עמוד הפייסבוק "אחת מתוך אחת" - "זה קורה לנו כילדות, כנערות, כנשים וכזקנות. זה קרה לי. לאחותי. לאימי. לסבתי. לבתי. לדודתי. לגיסתי. לשכנתי. לחברתי. לאחייניתי. כי הטרדות מיניות ותקיפות מיניות קורות לכולנו כל הזמן", נכתב בעמוד שמנהלות גל שרגיל ושלומית חברון, המשמש פלטפורמה המרכזת את העדויות של כל מי שתרצה לשתף. הסטטיסטיקה אולי נשמעת מופרעת, אבל תוך ימים ספורים הדף נמלא עדויות חלקן בשם פרטי, חלקן בשם מלא, חלקן אנונימיות. הסטטיסטיקה נשמעת מופרעת, אבל המציאות מופרעת עוד הרבה יותר, ואין אישה שלא נושאת איתה את הסיפור שלה, לרוב יותר מאחד, לפעמים כמה. סיפור גדול, סיפור קטן או בינוני; הסיפור הזה שנזכרים בו בבטן מכווצת כשנדמה שמשהו ממנו עומד לחזור על עצמו.
"אל תתייחסי" זה משפט שאומרים לא מעט לילדות, "אל תסתכלי, אל תעני, תמשיכי ללכת", מלמדים. וקצת אחר כך "החזיקי את המפתח ביד", "אל תלכי מהשביל הזה", "אל תלבשי את זה". לא לבד - לא בדלת סגורה - לא בלי ליווי - לא בלילה - לא בחושך - לא עם אוזניות לא עם זרים לא אם אין שם אישה לא אם הוא צעיר לא אם הוא מבוגר. לא משנה כמה לאווים תפנימי, הלאווים הם לא חיסון מושלם לחיים, שהרי שאי אפשר להימנע מחברתם של עושי רע. הם בני משפחה, הם רופאים, הם מורים, הם מדריכים, הם שכנים, הם מפקדים, הם קולגות, הם בוסים והם גם זרים גמורים.
הרשתות החברתיות איבדו כל מיני ניואנסים עדינים בין החורים שלהן, אבל הצליחו גם לתפוס כמה דברים חשובים וגדולים, האחד מהם הוא הפלטפורמה הפומבית שמתארגנת סביב היחיד. הכוח של הרשת להרים (גם להשפיל, כפי שראינו במקרים אחרים), אדם אחד. מעבר לזה ש"אחת מתוך אחת" מתנהל ומנוהל בעדינות יוצאת דופן, הוא נותן את האופציה הזהירה לתא וידוי מסוכך. המסר המצטבר עדות אחר עדות, הוא שאין מה להפנים את הבושה, שאין סיבה להאשמה עצמית ושאם זה קורה לכל אחת הרי שלא יכול להיות שכולן מגזימות, לא יכול להיות שכולן לא בסדר, לא יכול להיות שכולן הביאו על עצמן. המבעית בסטטיסטיקת "אחת מתוך אחת" - שהיא אולי לא מבוססת מחקר עדיין, אבל היא מבוססת ניסיון רע הוא גם המשחרר את הסיפור הפרטי מהפחד, הבושה והאשמה.
זה אולי נשמע טריוויאלי לחלקנו, אבל זה לגמרי לא. גם המובן מאליו צריך להיאמר, ובקול רם, ופעמים רבות; עד שיישבר המנגנון חסר הבלם שמאפשר להתייחס לילדות, נערות ונשים כאל בשר ציד זמין. עד שהן, אתן, אנחנו, נבין שזו לא אשמת אף אחד חוץ מזה שניצל את הכוח שלו, את ההפתעה ואת הבושה. עד שהם, אתם, אנחנו, נבין שזה העסק והאחריות של כולם. יש עוד כל כך הרבה לומר, על החינוך, על הגבולות, על מסרים מילוליים ולא מילוליים, על האופן שמתייחסים לילדים בכלל ולילדות בפרט. על הקלות שבה אנחנו פוטרים את עצמנו ואחרים מאחריות. אבל לא זה המקום. נתחיל בלגיטימציה לספר מה קרה - מבלי לפחד שזה יתנקם בנו, מבלי לדאוג לרגשותיהם של אחרים, מבלי להתבייש ולחוש אשמה. ואז נמשיך מכאן.
דף הפייסבוק "אחת מתוך אחת"