פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלוג הקצה: מגלים את היוצר האבוד של הרוקנ'רול

      הגאן קלאב של ג'פרי לי פירס, להקת רוקנ'רול נשכחת ומשפיעה שלא קיבלה עד היום את הכבוד הראוי לה חייבת לזכות סוף סוף במקום בזיכרון הקולקטיבי של חובבי המוזיקה

      האזינו לשידורי רדיו הקצה
      לעמוד הפייסבוק של רדיו הקצה
      לכל הטורים של הקצה בוואלה! תרבות

      The Gun Club – אגדת הרוק הסודית נחשפת

      מה היה קורה אם רוברט ג'ונסון היה נולד מחדש במאה ה-21? האם יש סיכוי שהכישרון האטומי של אחד הבלוזיסטים החשובים בהיסטוריה היה מתבזבז לטובת סטטוסים בפייסבוק? האם במקום להתיך את הרגשות שלו לכדי שירי בלוז מושלמים ומדויקים, הוא היה מוותר שלא במודע על לחנים ובמקומם כותב לכם בניוזפיד "אז הלכתי לצומת ונפלתי על הברכיים :( ביקשתי רחמים מאלוהיםםםםםםם... ניסיתי לעצור טרמפ אבל מה זה, אף אחד לא הכיר אותי :("? ואם מהפכת האינטרנט היתה מתרחשת 20 שנה מוקדם יותר, יכול להיות שבמקום "In Utero" של נירוונה היינו מקבלים מקורט קוביין ציוץ של "בא לי למות..." שהיה נעלם ללא לחן אל תהומות הנשיה?

      קורט קוביין במופע אנפלאגד (צילום מסך)
      מלך הטוויטר? קורט קוביין (צילום מסך מתוך מופע האנפלגד של נירוונה)

      זה לא שאני מתכחש לפייסבוק הגדול והקדוש שלנו ירום הודו יתברך שמו, ולא לטוויטר הענק והאצילי והמושלם, לא ולא, חס ושלום. אבל קשה לפעמים שלא לתהות כמה שירים לא יוצאים מתוך המוח והלב של מי שיכולים להגות אותם, בזמן שהדברים שעוברים עליהם מתועלים למקומות אחרים – אלא אם כן אף אחד מכם לא סובל מהפרעות קשב ואתם אמונים על חלוקת זמן מהממת. יש אנשים כאלה ואני מצדיע להם – וגם אכול קנאה. קנייה ווסט, למשל, שאם רק הייתי מתרגש מהמוזיקה שלו היה קל לתת אותו כדוגמה הפוכה.

      שירים מופלאים נוצרים כל הזמן, אני באמת רק תוהה, בשיא הכנות, אם למרות השפע הזה לא היינו יכולים לקבל עוד. ואני תוהה אם נשמה שכולה שסע כל-כך טהור כמו זו של ג'פרי לי פירס בכלל היתה מסוגלת לכתוב, להלחין ולבצע את המוזיקה שלה באותו אופן בעולם נטול מדבריות, שכולו הסחות דעת. פירס, שהלך לעולמו ב-1996 בגיל 37, הוא לטעמי אולי גדול יוצרי הרוקנ'רול מבין אלה שמעולם לא זכו להערכה לה הם ראויים. בין 1981 ל-1993 הוא הוציא תקליטים והופיע עם הלהקה שהקים בסוף הסבנטיז בלוס אנג'לס – The Gun Club. וגם כשהוא הוביל אותם בבטחה ובכריזמה ווקאלית מפעימה, הוא תמיד הוביל אותם לאבדון. הגאן קלאב נולדו לתוך הP-אנק האמריקאי, אבל התיכו לתוכו את הדלתא בלוז, כולל השפעה ישירה של אותו רוברט ג'ונסון, והפכו את שני העולמות האלה לאחד. לא היה מי שעשה את זה בצורה כל כך חדה כך לפניהם, ולמרות שרבים הושפעו מהם, היללה הראשונית של הגאן קלאב נותרה חד פעמית. לתוך הבלוז והPאנק המאוחדים החדירו פירס והגאן קלאב גם קאנטרי ורוקבילי, ויחד הצליפו בעולם מוזיקלית. אבל העולם לא באמת הקשיב. בין אלבומיהם הפנטסטיים אני ממליץ למתחילים לבדוק את "Fire of Love" הראשון, את "Miami" השני ואת המאסטרפיס "Mother Juno", שהפיק רובין גאת'רי מהקוקטו טווינז.

      השבוע, ב-27 ביוני, היה יום הולדתו ה-55 של פירס. ביום ראשון הקרוב אני עומד להגשים חלום רדיופוני ולשדר לכבודו מרתון בן 5 שעות ברדיו הקצה, בין 13:00 ל-18:00, מרתון The Gun Club. ומה שבאמת לא ייאמן בסיפור שלהם, הוא שכמה מהמעריצים שלהם הפכו לשמות גדולים עם השנים, רק שלהבדיל מהולווט אנדרגאונד למשל, שגם הם לא זכו לתשואות בזמן אמת, רוב העולם עדיין לא גילה את הגאן קלאב. בין מעריציהם, שגם חידשו שירים שלהם אפשר למנות את ניק קייב, ג'פאנדרוידס, Woven Hand (שפירס הוא כנראה ההשפעה הכי גדולה עליו), מארק לאנגן והווייט סטרייפס. ג'ק ווייט אמר על כמה מהשירים שלהם "למה לא מלמדים אותם בבתי ספר?". ההשפעה של פירס והגאן קלאב על ווייט היא מכרעת, והלב נחמץ מהמחשבה שעם כל כשרונו, ווייט קוטף פירות שאולי היו ראויים להיקטף על ידי אחד (או שמא כמה) מאבותיו הרוחניים. פירס והנשמה האבודה שלו חיפשו פידבק חיובי מקהל, אבל ככל שחלף הזמן, בזמן אמת, הם רק איבדו יותר ויותר מהמעט שהיה להם. אולי בעידן אחר הם היו מקבלים מלא לייקים וריטוויטים ופירס היה מרגיש יותר אהוב ופחות לבד. ומצד שני – על מי אנחנו עובדים? – אנחנו לבד גם עם פייסבוק. והגאן קלאב היו להקה משנת חיים. לעולם לא מאוחר להקשיב.

      (קוואמי)

      הקאמבק של מייק פארדינס

      אולי זה צירוף מקרים, אולי זו בוננזת ה-EDM בארה"ב, ואולי זה קשור למשבר גיל 40, אבל שנת 2013 הופכת לשנת הקאמבקים הגדולה של יוצרים אלקטרוניים. אחרי דאפט פאנק ובורדס אוף קנדה, עכשיו מגיע תורו של מייק פארדינס, שמוכר בעיקר תחת הכינוי µ-Ziq (או פשוט – מיוזיק).

      פארדינס היה כוכב לרגע בסוף שנות ה-90, תקופת השיא של מה שנקרא אז IDM או אפילו Braindance – כינויים קלוקלים שניסו להבדיל את המוזיקה שנעשתה בתחומים האלה ממוזיקה אלקטרונית שמיועדת לרחבות ריקודים, לכזו שמיועדת להאזנה ביתית, או אם לדייק יותר – מוזיקה לשכל, ולא לרגליים. לא משנה שכמה מהרגעים הכי יפים שלה עבדו הכי טוב דווקא על הלב ולפעמים גם עבדו מצוין גם עם כפות הרגליים.

      הכוכבים הגדולים היו כמובן אפקס טווין, אוטקרה, לוק ווייברט, סקוורפושר ומאוחר יותר גם בורדס אוף קנדה, אבל מייק פארדינס היה חבר של כבוד במסדר הזה. במקום גבוה בהיררכיה. בשנות האלפיים התוצרת המוזיקלית של פארדינס הלכה ודעכה, גם בכמות וגם באיכות. הוא התרכז כנראה בחיי משפחה, אבל גם בטיפוח הלייבל שלו – Planet-Mu.

      הלייבל, שקיים מאז 95', היה בהתחלה עוד במה עבור פארדינס לשחרר חומרים שלו, אבל הפך לחשוב ומשפיע יותר ויותר ביחס הפוך לפעילות המוזיקלית של הבוס. בשנים האחרונות ביסס את מעמדו כאחד הלייבלים החיוניים לסצינת המוזיקה האלקטרונית ה"באסית" האנגלית, בטווח בין דאבסטפ לפוטוורק, בין האוס לביטים.

      לפני שלושה חודשים פארדינס שחרר אלבום ביחד עם זוגתו, תחת השם Heterotic, שהיה לטעמי חלבי ומשעמם, הוכחה לטענה שמשפחה ויצירה משותפת הן לא בהכרח רעיון טוב. והנה פתאום קופץ לו לרדאר אלבום חדש של µ-Ziq, שנקרא "Chewed Corners" ונשמע כמו הרבה דברים ביחד, אבל לא נשמע כמו אף אלבום שפארדינס הוציא בעבר.

      קטע מהחדש:

      "Chewed Corners" מצליח לגשר בין הצליל של 2013 לצליל של 1995 עם אלבום שלוקח קצת מהסאונד האלקטרוני העכשווי, שפארדינס מן הסתם נחשף אליו על בסיס יומיומי כמנהל לייבל רלוונטי, ובאופן לא יומרני מפזר אותו על ערימה של קטעים נוסטלגיים.

      ועוד אחד:

      כמוזיקאי שהיה חבר באחווה של גיקים, שלפעמים היו עסוקים בתחרויות "למי יש יותר גדול" (ב"יותר גדול" הכוונה היא ל"יותר מתחכם"), מרענן לשמוע אלבום שלם של פארדינס שבו הוא לא מנסה להוכיח דבר, ועל הדרך מצליח לשחרר תחת ידיו את אחד האלבומים הכי יפים שלו.

      (נדב רביד)