מזה כמה שנים, אם הייתם מחפשים בגוגל סרט על פייסבוק, היה עולה לכם "הרשת החברתית". מעכשיו, אם תעשו גוגל על סרט על גוגל, תקבלו את "לדפוק התמחות", שעלה עתה לאקרנים בישראל. אוון ווילסון ושותפו הוותיק וינס ווהן מגלמים בו שני גברים אמריקאים לא צעירים המאבדים את עבודתם ובניסיון להמציא את עצמם מחדש, מתחילים להתמחות בתאגיד הענק, אפילו שאין להם שמץ של הבנה באינטרנט.
ההבדל הוא שבניגוד ל"הרשת החברתית", הרי ש"לדפוק התמחות" אינו דרמה אלא קומדיה. נוסף לזאת, שלא כמו הסרט עטור הפרסים של פינצ'ר, המהתלה הטרייה לא ניחנה בשום עוקץ או חוש ביקורתי. להפך: מדובר בפרסומת הכי מהללת שגוגל היתה יכולה לאחל לעצמה תשדיר שירות כה מתחנף, עד שחגיגות התשעים של שמעון פרס נראות כמו רצח אופי לעומתו. לאורך 120 דקות, התאגיד מתואר שוב ושוב כגוף שמתעלה על יוניצ"ף ברמת ההומניות והדאגה שלו לעולם, וכן מספק לאנשי צוותו סביבת עבודה אידיאלית. זו תעמולה אפקטיבית, שכן בתום הצפייה קשה שלא להתמלא קנאה במי שעובדים בחברה ולשאוף להצטרף אליהם. אך אי אפשר גם שלא לשים לכמה שהיא מאסיבית מדובר אולי בתוכן השיווקי הבוטה בתולדות הוליווד.
אך מעבר לקידום של גוגל, אין ייחוד ב"לדפוק התמחות". הוא מתגלה כאבטיפוס קלאסי של קומדיה הוליוודית מודרנית, וכיאה לתרגומו העברי, למעשה די תואם לתבנית של "לדפוק חתונה", הלהיט שצמד כוכביו הופיעו בו לפני שמונה שנים. בהתאם לזאת, שתי הדמויות הראשיות מתגלות כגברים בוגרים בגיל אך ילדותיים בנפש. כדי להוסיף לסרט את מידת הרומנטיקה הדרושה, אחד מהם אף מתחיל לרקום קשר רומנטי עם מנהלת בכירה בחברה (רוז ביירן). מובן שיש גם נבל המנסה לעצור את התקדמותם המקצועית של השניים, וכנהוג בקולנוע האמריקאי, יש לו מבטא בריטי (מגלם אותו מקס מינגלה, שאיכשהו נראה בן 18 כבר תשע שנים).
נוסף לזאת, "לדפוק התמחות" ממלא אחר הוראות ההכנה השגרתיות של הקומדיה האמריקאית בשנים האחרונות, וההומור שבו מערבב בין סלפסטיק ובין שלל אזכורים לתרבות פופ משנות השמונים כאן ההצדקה לכך היא שההערצה של הגברים המקשישים לסרטים בסדר הגודל של "פלאשדנס" יוצרת פער משעשע ביניהם למתמחים הצעירים, שכמובן מעולם לא שמעו על איירן קארה. לסיכום, והפעם בהתאם לרוחה של הוליווד העכשווית בכלל, קשת הדמויות כאן קוסמופוליטית, והבמאי שון לוי דואג להקיף את הגיבורים באמריקאים ממוצא הודי, אסייתי, היספני וכיוצא בכך.
כלומר, אף ש"לדפוק התמחות" עוסק בסמל של החדשנות והיזמות, כשלעצמו הוא פועל לפי נוסחה מוכרת לחלוטין, כאילו שמישהו גיגל "איך עושים קומדיה+איך שוברים קופות". כמובן שזה לא עובד ככה ואין נוסחאות בהוליווד, כך שהתוצאה דווקא לא כל כך הצליחה בקופות ארצות הברית, אך מבחינה אמנותית היא דווקא מוצלחת למדי. בהנחה שבכלל מוכנים להתייחס אליה כסרט לכל דבר ולא כתשדיר פרסומת, חווית הצפייה בה מהנה.
קודם כל, באופן בסיסי ופשוט, הנוסחה שב"לדפוק התמחות" עובדת הבדיחות מעלות חיוך; הדמויות מעוררות הזדהות; הכימיה בין ווילסון וביירן חזקה, משכנעת ומשאירה אותנו עם טעם של עוד; וחשוב מכל, הסרט מצליח להתעלות מדי פעם בזכות כמה הברקות תסריטאיות נהדרות. למשל, סצינה שבה אחד הגיבורים מפתח רעיון מקורי לאפליקציה שתמנע ממך לשלוח מסרונים מפלילים או מטופשים בשעת שיכרות. או, לדוגמה, זו שבה אחד מהם מתבקש להפגין תוך חמש דקות את כל המנהגים הנלוזים של גברים בזמן דייט, כדי להשלים את החסר לקולגה שבשל הוורקהוליות שלה לא זכתה לטעום ממנעמי החיים האמיתיים ומזוועותיהן. הוא משלים את המשימה במקצוענות שראויה לכל שבח.
חשוב מכך, מובן שהסרט מקדם בחדווה את שמה הטוב של גוגל, אך אלה אינן האמירות היחידות שיש בו. הוא מציג סיפור על שני חברים שמוצאים עצמם כדג מחוץ למים, אך משכילים בסופו של דבר ללמוד איך לשחות עם הזרם בדרכם שלהם, ודרך זאת מצדיע לכוחן של חברות ועבודת צוות וכן מביע אמונה ביכולתו של כל אחד להתחיל מחדש.יש בו גם אמון בכך שטוב לב יכול לגבור על נכלוליות ולהתעלות על פערים מגדריים, כלכליים וגזעיים, וכן ניכרת בו סימפטיה רבה לכל הלוזרים והדחויים של החברה.
את כל זה הוא מביא לידי ביטוי בדרך מחממת לב, העומדת בניגוד לקרירות ולניכור שיש לפעמים במציאות הווירטואלית מבית היוצר של הגוגל כרום, הגוגל טוק ודומיהם. יהיה זה מוגזם לומר שהסרט חותר תחת אלה, אך הוא בהחלט מבקש להראות שגם בעולם של תאגידי הענק יש מקום לערכים הישנים והטובים. אפשר כמובן להיות ציני ולטעון שזו צביעות מצדו, אבל מה הטעם להתנגד ל"לדפוק התמחות" בטענה שהוא פרסומת צינית לחברה צינית, ואז לגלות ציניות בעצמך ולהדוף אותה נאיביות שבכל זאת שנושבת ממנו.
בסיכומו של דבר, "לדפוק התמחות" ודאי שאינו מצחיק או מבריק באופן חסר תקדים, אבל הוא בהחלט חביב. זאת, כמובן, בתנאי שהצופה מוכן להאמין בסיפור שבו הטובים מנצחים ועוד רק בגלל שהם טובים, וכן לקבל את העובדה שסרט יכול להכיל בתוכו גם שפע של תוכן שיווקי אבל גם לב רחב. כדי לעשות זאת, יידרש הקהל להתחמש בתכונה שדי נעלמה בעידן הווירטואלי, אבל תמיד כדאי לנסות אותה, ולו רק למשך שעתיים אסקפיסטיות באולם הקולנוע. קוראים לה תמימות, ומי שלא יודע מה זה, מוזמן לחפש בגוגל.