"אליס", סרטה הראשון באורך מלא של דנה גולדברג, שיצא בשבוע שעבר למסכים, הוא קודם כל מפגן מכשף של כשרון בימוי נפלא. לא לחינם הורעפו עליו שלושה פרסים שונים בפסטיבל ירושלים לפני שנה: ציון לשבח לסרט, פרס התסריט ופרס השחקנית הראשית. מפיק הסרט איתי תמיר, שהביא לנו בעבר את "השוטר" של נדב לפיד ו"לא בתל אביב" של נוני גפן, שניים מהסרטים האלטרנטיביים והיחודיים שנוצרו בישראל, בהחלט יכול לרשום לזכותו עוד תגלית מיוחדת במינה.
גולדברג, שיצרה במהלך העשור האחרון כמה סרטים קצרים מיוחדים במינם, שעסקו ברובם בשוליים חברתיים ומגדריים, מגיעה לעבודה הארוכה שלה, כשהיא בשלה לחלוטין, ויודעת להפוך כל סצנה שגרתית לפיוט קולנועי. הפריימים של גולדברג והצלם הקבוע שלה אסי אורן מתפקעים מעומק ורגש, ומהדהדים לאינסוף, בדיוק כפי שאפשר לצפות מיצירת אמנות משובחת. למרחב הקולנועי שהיא מעצבת יש טעם וריח יחודיים, שמצביעים עליה כעל בעלת פוטנציאל להיות אחד היוצרים המשובחים של דורה. קצת חבל שכמו בחלק ניכר מהסרטים הישראליים של השנים האחרונות, התסריט לא תמיד מתעלה לרמת הבימוי - וזאת על אף הפרס בירושלים - ומונע מהסרט למצות את הפוטנציאל העצום שלו.
חייה של אליס, גיבורת הסרט בגילומה המדויק והניואנסי של אילנית בן יעקב, מתנהלים בשני עולמות מקבילים, שבכל אחד מהם היא חושפת פנים אחרות באישיותה. בלילות היא עובדת כמדריכה קשוחה בפנימייה שיקומית לנערות במצוקה נפשית, ומוצאת את עצמה במעין משולש אהבה הרסני עם שתיים מהחניכות הצעירות שלה (דריה שיזף ונטע בר רפאל המצוינות). את הימים היא מבלה בבית, בחוסר תפקוד ולרוב בשינה, כשברקע יחסים טעונים עם בעלה (חיים זנאתי) ובנה הצעיר (איתי נוה), שמשווע לתשומת הלב שלה. ויש לה גם רומן סודי עם יואל (עמוס שוב), שעשוי לטרוף את כל הקלפים של חייה.
לאורך רוב הסרט, גולדברג מצליחה לטוות את חוטי העלילה באופן אורגני ומתוחכם. המשחק שהיא מוציאה משחקניה הוא כמעט נטול זיופים, הארוטיות שבה הסרט טעון חורכת את הנשמה, ואי אפשר לעמוד בפני האמת שניבטת אלייך מהמסך כל רגע. אמנם על פני השטח, הכל מתנהל באופן מאופק ומהוקצע, אך יש עדויות מובהקות לכך שמדובר שמתחת למעטה השברירי מבעבעת לבה של רגשות עזים ולא מטופלים, אותן אליס מדחיקה במשך שנים.
ישנה ציפייה לשיא גדול, שיחבר את כל חוטי העלילה יחד ויוביל להתפרצות רגשית גדולה, שתביא גם את הגיבורה וגם את הצופים לקתרזיס. אלא שהפורקן הזה לא באמת מגיע, וגם אם גולדברג מנסה להביא אותו באופן מסוים, זה מרגיש לא באמת משכנע. אחרי שלאורך כמעט שעה הסרט טווה סביב הצופים קורי עכביש של עולם בדיוני מהודק ועמוק, בחלקו האחרון הקורים מתרופפים במפתיע והצופים נותרים עם סיום מפוזר ולא מספק, שנראה שלא טופל מספיק טוב בשלב פיתוח התסריט. זה חבל, אבל זה עדיין לא מונע מ"אליס" להיות סרט מרתק לצפייה, וגם הבטחה גדולה לעתידה של גולדברג בקולנוע הישראלי.
הסתקרנתם מ"אליס"? ספרו לנו בפייסבוק