שוליים בתחת השחור שלי

אחד הדברים שאני הכי אוהב בהיפ הופ זה שהוא הפך את החלוקה המסורתית בין מיינסטרים ושוליים ללא רלוונטית כמעט לחלוטין. אם באופן הקלאסי חובב המוזיקה צריך נקודת התייחסות שלילית בכדי להצדיק את האינדיבידואליות שלו דרך הגדרות כמו "אינדי" או "אלטרנטיבי" אל מול עולם שהוא "ממוסחר" או "מיינסטרימי", הרי שבהיפ הופ ישנה פריחה יצירתית כל כך רחבה, עד שהיא מוחקת כמעט לחלוטין את הצורך בחלוקה המעצבנת הזאת.

אבל בעוד שנכון שבצורה מסוימת כדאי שתהיה הפרדה ברורה בין מה שהוא איכותי ואנין ומתוחכם וחדשני לבין מה שמשודר באם.טי.וי, בעיקר בשביל שלטהרנים החמודים יהיה על מה להתנשא, הרי שבהיפ הופ מתממש חזון אחרית הימים שבו דר זאב (מקום ראשון בבילבורד) עם כבש (מקום ראשון במצעד המגניבים). כמובן שיש עדיין המון זבל (בעיקר בגזרת הראפרים הנבחנים), אבל אמנים כמו באסטה ריימז, פאף דאדי, ג'יי-זי, מרי ג'יי בלייג', שמוכרים עשרות מיליונים ועושים מוזיקה שכולם אוהבים, לא נופלים קורבן לכוחות השוק אלא תמיד מצליחים (לפחות עד היום) ליצור מוזיקה מעולה.

ההיפ הופ המסחרי, בזכות היכולת שלו להמציא את עצמו בכל פעם מחדש, נבחן באותם הפרמטרים שבהם נבחנים הרכבי היפ הופ צדדיים כמו בלקלישס, קול קית' או הארסוניסטס שנמצאים בצד ה"איכותי" של המפה (שלחלקם יש ביקורת על ההסתאבות המסוימת של פני ההיפ הופ, אבל זה עניין אחר). זהו הדבר שהופך את זה לכל כך מעניין – שבירת כלים וחציה של גבולות כך שהמיינסטרים מהווה השראה לשוליים בלי שום בעיה בכלל וישנה הפרייה וכבוד הדדי.

כשהנפטונז, שהם מהנועזים והמרתקים שבפיגורות ההיפ הופ העכשוויות, מפיקים את בריטני ספירס, הם מערערים את החלוקה ההגמונית בין שני צידי המטבע ומעלים תמיהות בנוסח "אם בקליפים שלהם יש בחורות מענטזות, הם מוכרים מיליונים ועושים רמיקסים לכוכבניות נוער, אז איך זה יכול להיות שהם לא פחות חשובים וחדשנים מרדיוהד?". והתשובה: מוזיקה טובה באמת לא צריכה להתבייש שמיליונים יאהבו, יקנו אותה ויראו אותה מתפשטת.

וקחו כדוגמה מעולה את נלי. הדיסק הראשון שלו, “Country Grammar”, מכר פלטינה כפול שמונה וסידר לנלי ים של בחורות ובלינג-בלינג (כסממנים להצלחת מיינסטרים קפיטליסטית), וזהו עדיין אחד מאלבומי הבכורה המרשימים והחשובים ביותר בהיפ הופ של השנים האחרונות. לא פחות חשוב ומקורי מדי.ג'יי שאדו, למשל. הערס השמח הזה הפתיע בו עם מקצבי מסיבות, ראפ עם גישה חצפצופה ולהיטים משגעים אחד אחד. והכל מבלי להסתייע בברנז'ה הרגילה, אלא במפיקים אנונימיים וללא השתייכות לאחד מהאזורים או החופים המסוימים שבדרך כלל מצמיחים אמנים מסדר הגודל הזה.

הדיסק השני שלו, “Nellyville”, מרמז שאולי השמחה על ביאתו של כוכב חדש היתה מעט מוקדמת. אמנם יש בו את הלהיט הענק “Hot in Herre” (בעוד הפקה מקפיצת ישבנים של הנפטונז), שמספק תובנה מאוד בסיסית וקוד התנהגות לגבי החיים במזרח התיכון ("נעשה חם פה, כל כך חם, אז תורידי את כל הבגדים שלך"), וגם את “Work It”, שיר מצוין המארח את ג'סטין טימברלייק שמפתיע בשירת נשמה משכנעת. אבל שאר האלבום מתאפיין בשטיק אחד המתבסס על הקול המדליק של נלי (שילוב של האבא ממשפחת ג'פרסון, מיסטר טי ופי וי הרמן) ואותו ביט מוכר מהאלבום הראשון, רק עם הרבה פחות רוחב לב. דיסק לא משהו בכלל. הערה: הדבר לא בא לסתור את כל מה שנאמר למעלה. זהו צירוף מקרים.