פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלוג הקצה: הקאמבק האדיר של הפיקסיז

      נגד כל הסיכויים ובלי קים דיל, הפיקסיז שיחררו שיר חדש וגדול מהחיים. וגם: פאק באטנז לוחצים על הכפתורים הנכונים, ו- Moderat נותנים באלקטרוניקה באסית. הבלוג של הקצה

      האזינו לשידורי רדיו הקצה
      לעמוד הפייסבוק של רדיו הקצה
      לכל הטורים של הקצה בוואלה! תרבות

      פיקסיז – Bagboy

      אולי זה השיר הקודם שהם שיחררו, "Bam Thwok" מלפני תשע שנים, שהיה כל כך סתמי; אולי זו עזיבתה הרשמית, ממש לא מזמן, של קים דיל את ההרכב; ואולי סתם אמונה שהלכה לאיבוד שהם אשכרה יוכלו להביא אותה. אולי כל אלה גרמו לי להיות ממש מופתע. לא מזה שהפיקסיז הוציאו שיר חדש, אלא מזה שהם הוציאו שיר חדש ואדיר. אבל מה זה משנה אם זה היה צפוי או לא צפוי – הפיקסיז הוציאו שיר חדש ואדיר! וזה משהו שלא קרה בערך 22 שנה – בעצם קצת יותר אם גם אתם לא נמנים על מעריצי "Trompe le monde".

      "Bagboy" החדש הוא הפיקסיז בכל כוחם נטול המאמץ, כמו בימים בהם לשמוע שיר חדש שלהם היה אירוע מכונן. יש בו מכונת תופים גדולה – סאונד לא אופייני להם – פרנק בלאק אחד מחורפן בבתים ופזמון לגמרי סוחף. נראה לי שיחד עם "Love Illumination" החדש של פרנץ פרדיננד, הגיע המנון האינדי-רוק הראשון של קיץ 2013. לא ברור אם קולות הרקע שייכים לקים דיל, כי הם נשמעים ממש כמוה, או לבאסיסטית החדשה שכבר נכנסה לנעליה, Kim Shattuck, סולנית להקת הפאוור-נויז-פופ הניינטיזית The Muffs. וגם עוד לא ברור אם הסינגל הזה יביא אחריו אלבום, כי אם יהיה אחד כזה ברמה של "Bagboy" זה יהיה באמת קאמבק מופלא.

      אגב – פרנק בלאק פרנסיס הוציא בעשור האחרון כמות לא מבוטלת של אלבומי סולו, שמכמה שירים מתוכם אפשר היה להרכיב בקלות לפחות אלבום אחד נהדר של הפיקסיז. ואם כל זה לא מספיק, ביום שני הקרוב שירן מוסטובוי תשדר אצלנו ברדיו הקצה שלוש שעות שיוקדשו כולן לקים דיל, בין 14:00 ל-17:00, בחלקו הראשון של ספיישל Kim Vs. Kim, שחלקו השני יוקדש לקים גורדון.

      (קוואמי)

      Fuck Buttons – Slow Focus

      יש משהו מתריס וגם קצת משונה בהרכב שהמוזיקה שלו נטולת מילים, אבל בוחר להשתמש בשמו במילה כמו Fuck. כאילו מראש Fuck Buttons מכניסים אתכם לחוסר נוחות רק מלבטא את שמם בקול, כשבעצם במוזיקה שלהם לא תמצאו אף מילה גסה, ובעצם, אף מילה בכלל. לפחות לא באלבום החדש ובזה שקדם לו. באלבומם הראשון עוד היו בחלק מהקטעים צרחות כמעט בלאק-מטאליות, שלמרות שלא ממש ניתן היה להבין מילה מהן, יכלו איכשהו להתיישב עם שם ההרכב. אבל מאז אלבומו השני של הצמד הזה, שמגיע במקור מבריסטול, נדמה לי שהם קצת מסתלבטים עלינו, ובעיקר רוצים לראות את כל הקהל שלהם מתפתל בחוסר נחת (או להבדיל – לראות מי באמת איתם בגלל המוזיקה, לא משנה איך קוראים להם). אה, כן – כזכור, בבריטניה ובארה"ב המילה "פאק" היא משהו שנוטים לצנזר.

      פאק באטנז (GettyImages , Roger Kisby)
      חוסר נוחות מובנית. פאק באטנז (צילום: Roger Kisby, אימג’בנק, Gettyimages)

      קצת חבל שהשם הזה עשוי להרתיע אנשים, מכיוון שהמוזיקה של ההרכב כל כך יפה. תארו לכם את "The Mercy Seat" של ניק קייב הופך לאפוס אלקטרוני. לא כרימיקס שמבזה את המקור, אלא כפרשנות חדשה לגמרי. מהרגע בו הנידון למוות באותו שיר מופת סיים את הטקסט שלו, כשמשם מתחילה ההליכה אל הגרדום, הגיטרות הופכות לסינתיסייזרים שמרחפים בכבדות ומארש התופים הופך למכונת תופים עם גרוב שממשיך את ההרואיות האנטי-הרואית של המקור. ועם כל התעצמות הדרמה – יש גם המון מרחב נשימה. כמו פסקול מרגש לכותרות סיום אל האינסוף. ככה בערך נשמע לי "Stalker" מהאלבום החדש של פאק באטנז, שבאמת מאד מזכיר בלחן שלו את קייב.

      אנדרו האנג ובנג'מין ג'ון פאוור, הלא הם פאק באטנז, יוציאו רשמית ב-22 ביולי את "Slow Focus" – אלבום חדש שכולו טריפים ארוכים ומהפנטים שכאלה, שיכולים לקרב אליהם די בקלות גם חובבי רוק שנרתעים מאלקטרוניקה וגם חובבי אלקטרוניקה שלא נמצאים שם תמיד עם הדיסטורשנים. את האלבום הראשון שלהם, "Street Horrrsing" מ-2008, הפיק ג'ון קאמינגז, איש להקת מוגוואי תבדל"א. זה היה תקליט מוערך וקשה לעיכול, שהורכב ממסכי נויז, אותן צרחות מדוברות וממולמלות ברקע, וניסיון לייצר בכלים האלה אמביינט מלודי יחסית.

      את הפקת האלבום השני, "Tarot Sport", שיצא רק שנה אחריו, הם הפקידו בידי לא פחות מאשר אנדרו וות'רול. הוא לקח אותם למחוזות האוסיים, שיחרר חלק מהרעש, ועזר להם – וכנראה לימד אותם – להפוך את הנויז לכלי יפהפה ולא מחריש אוזניים. את אלבומם החדש והשלישי הם הפיקו לבדם, אחרי שעשו יפה-יפה את שיעורי הבית שנתנו להם שני המאסטרים באלבומיהם הקודמים. יש באלבום הזה גם גרובים שחורים, וגם לפעמים משהו כמעט תעשייתי, כמו ב"Sentients" למשל, אבל זו כמעט תמיד רק שכבה אחת שמעליה עולות בעדינות עוד ועוד שכבות אמביינטיות, שהופכות את המוזיקה של פאק באטנז לחלומית ונטולת קיטשיות.

      "Slow Focus", שם האלבום, לא רק שמתאר אותו היטב, אלא גם מציע דרך האזנה שונה מזו שיותר ויותר אנשים מתרגלים אליה בימינו: האזנה שבה אתה לוקח את הזמן, מתפקס לאט לאט על המוזיקה עד שאתה מוצא את הנקודה בטיול הנהדר הזה ליעד לא ברור, ומממשיך איתה משם – עד שאת הגלים שסוחפים אותך אתה בעצמך כבר לא יכול לעצור.

      (קוואמי)

      Moderat - הסופרגרופ האלקטרוני חוזר

      מודסלקטור ואפאראט, כל אחד לחוד, הם מהאמנים האלקטרונים הבכירים בעולם, ולגמרי בצדק. תחת השם מודראט הם הוציאו לפני ארבע שנים אלבום אדיר שהצליח להפוך את הסופרגרופ הזה לגדול מסך חלקיו (סליחה על הקלישאה).

      מאז שיצא האלבום ההוא אפאראט ומודסקטור עבדו קשה בנפרד על שלל פרויקטים, אלבומים ולייבלים, ואיכשהו הם מצאו זמן - חצי שנה, על פי עדותם - לעבוד על אלבום המשך. ואיזה כיף שהחיבור ביניהם לא היה עניין חד פעמי, ואיזה כיף שאלבום ההמשך נפלא לא פחות.

      בכל מקרה, עד שייצא האלבום רשמית בעוד חודש, אפשר להתענג על השיר היפהפה הזה, הסינגל הראשון מתוכו – "Bad Kingdom". אלקטרוניקה באסית עמוקה ושיר מהסוג שתום יורק שכח שהוא יודע לכתוב.

      (נדב רביד)