יש שני סוגים של תיאטרון טוב. תיאטרון שמנותק ברוחו מהחיים, ובדיוק לכן הוא מסוגל לומר משהו עליהם, ותיאטרון שהולך עם החיים ומייצג אותם ברזולוציה בלתי אפשרית ממש. ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" משתייכת לסוג השני, והיא נהדרת.
הצגת היחיד הקטנה הזאת, שהביאה על תיאטרון החאן איומים בייבוש מימונו, מבוססת על יומניה ומכתביה של רייצ'ל קורי. במילים אחרות: היא מציגה מציאות נקיה וקרה, אמת של בחורה צעירה אחת. הבחורה הזאת הגיעה לארץ כפעילת זכויות אדם, חיה בקרב תושבי רפיח ונדרסה תחת גלגליו של דחפור צה"לי שעה שניסתה למנוע את הריסתו של בית.
נחזור על זה, אבל הפעם בהיפוך. ההצגה הזאת אינה מכילה דבר שאינו מציאות, ודווקא היא מעוררת זעקה רמה ונסיונות השתקה. מדוע אסור לסיפור אמיתי להישמע? זו שאלה שיש להקדיש לה קצת מחשבה.
רייצ'ל קורי היתה ילדה אידיאליסטית ממדינת וושינגטון. על פי עדותה שלה, היא הגיעה לרצועת עזה דווקא מתוך ביקורת כלפי מדיניות ארצה שלה. "אני רוצה להיות בצד השני של תקציב הבטחון האמריקאי", היא אומרת בחציו הראשון של המחזה, שמוקדש לחייה בעיר הולדתה, ולהתלבטויותיה באשר לעתיד.
את העתיד הזה בחרה רייצ'ל קורי להעביר בפינה אכזרית להפליא של העולם, מבלי לדעת שהוא יהיה כל עתידה. ביומה הראשון ברפיח מצאה את עצמה עם מתנדבים אחרים תחת מטר של יריות מצד צה"ל. הם ניסו להגיע לגופת פלסטיני השרועה בעפר והורתעו באש חיה. אף ישראלי שאני מכיר לא היה בסיטואציה כזאת. מעטים מבינים שהיא תיתכן.
כדי שנשמע עליה חייבים להתקיים שלושה תנאים: 1. רייצ'ל קורי חייבת למות. 2. מחזה חייב להיכתב בארץ אחרת (לא ישראל. מי יעלה על דעתו לכתוב כאן את הדבר הזה?) 3. צוות קטן של ישראלים אמיצים, המתרגם אביהו תדהר, הבמאי ארי רמז (גילוי נאות: חבר פייסבוק שלי), והשחקנית סיון קרצ'נר חייבים להחליט להעלות אותו לבמה העברית.
וגם אז, אנחנו אוטמים אוזניים.
מה יהיה עלינו? אנחנו כבר לא מסוגלים להיחשף לאמת, רק לריאליטי. אנחנו חרדים מהאמת כל כך, שאנחנו יורים באוויר לפני שנגלתה לפנינו, רק שלא תתגלה. כן, ישנן אמיתות אחרות, אלה שאותן אנחנו מכירים היטב, אבל לאמת אחרת אותה אנחנו לא מכירים, אנחנו ממאנים להיחשף. אפשר להמר בקלות שאיש מאלה שאיימו לנתק את החאן ממשאביו, (למרות שבסך הכל אירח את ההצגה ולא הפיק אותה), לא שמע מילה מיומניה של רייצ'ל קורי, לא בביצועה המרשים והפלואידי של קרצ'נר, ולא בשום אופן אחר. היא מסתמנת כאויבת, ולאויבת לא מקשיבים.
לאויבת לא מקשיבים, וכך הזוועה נמשכת. לאויבת לא לא מקשיבים כשהיא שואגת שהדחפור חייב לעצור. לא מקשיבים לה כשהיא שואגת מכאבי מוות. תכלס - האויבת מעולם לא היתה באמת אויבת. היא היתה זרה. היא התבוננה. בהתבוננותה, היא זיהתה מכנה משותף בין כל הגורמים שנקבצו בזירת הכאב של רפיח, 2003: הם היו ילדים. ילדים פלסטינים, ילדים מתנדבים זרים, ילדים ישראלים בתוך טנקים ודחפורים. יותר מכל, ההצגה משקפת את הטרגדיה הנוראה של כל מי שחי בארץ הזאת. אנחנו הולכים בעקבותיהם של מנהיגים שאינם רוצים בטובתנו, ומשלמים על כך מחיר. חלקנו מתים בגוף, אחרים בנפש.
לסיום, מילה על קורי כסמל. בשירו "מותה הבודד של רייצ'ל קורי," שכולו עיסוק מעודן ומעמיק באירוע הקשה ההוא, שואל המוזיקאי הבריטי בילי בראג: "האם דמה של אמריקאית אחת שווה יותר מדמם של אלפי פלסטינים?" כלומר מדוע דווקא רייצ'ל, הלבנה והשבעה, אם גם המתה, היא שנבחרה לתאר לנו את המציאות הזאת?
אולי זה משום שאנחנו לא באמת מקשיבים לפלסטינים כלל. אני מעז להניח שאילו היתה הדוברת במחזה איבתיסאם כלשהי מחאן יונס, שגם היא נפלה קורבן לדחפור צה"לי, לא היה העיסוק בו רב כל כך. לכל הפחות, רייצ'ל קורי מאלצת אותנו לסתום את האוזניים ברעש. והרעש הזה מושך תשומת לב לסיפור שלה ולמציאות הרחבה יותר. יש שני סוגים של התעלמות מאמת מרה: זו שהיא רגועה ומינורית, וזו שהיא זועמת וזועקת. ההתנכרות למחזה שייכת לסוג השני. ובזאת ננוחם.
האם תצפו בהצגה? ספרו לנו בפייסבוק