השנה האחרונה היתה עמוסה במיוחד מבחינת חובבי הפוליטיקה האמריקאית והייצוגים הטלוויזיוניים שלה: בסתיו, כמובן, היו את הבחירות לנשיאות, שהפעם גם היו מתוקשרות ונטועות מאי פעם בתרבות הפופ. מיד לאחר מכן, בחורף, הגיעה הדרמה "בית הקלפים", ומי שהזדרז לצפות בה היה יכול להתנחם כבר באביב ב"Veep" הקומית. עם לכתה הגיע גם הקיץ לשיאו, אבל מי שאוהבים לשמוע על אובמה והמפלגה הרפובליקאית גם מחוץ למהדורות החדשות לא מקופחים, כיוון שעונת החמסין מתכבדת בעונה השנייה והטרייה של "חדר החדשות", פרי עטו של ארון סורקין ("הבית הלבן").
כזכור, ב"חדר החדשות" מככב ג'ף דניאלס כמגיש מעורר המחלוקת של מהדורת חדשות מוערכת בתחנת כבלים פופולרית, ואף שיש בה אלמנטים קומיים, היא בעיקרון דרמה ולכן קרובה ביותר ברוחה ל"בית הקלפים" מאשר ל"Veep", וניצבת יחד עמה כאחת משתי היצירות הטלוויזיוניות הרציניות והגדולות ביותר שנעשו בשנים האחרונות על המערכת הפוליטית בארצות הברית. עם זאת, הסדרה של ארון סורקין היא כמעט ההפך המוחלט מזו של דיוויד פינצ'ר. "בית הקלפים", כזכור, הציגה תקדים מהפכני, ואפשר היה לראות מיידית את כל פרקי עונתה הראשונה. במקרה של "חדר החדשות", פורמט השידור שלה הוא קלאסי, חד שבועי ושגרתי, עד כמה שמוזר לומר זאת בהקשר של תוצר של HBO.
"בית הקלפים" שילבה אלמנטים חדשניים גם בסגנון העשייה שלה גיבורה, איש הקונגרס התככן בגילומו של קווין ספייסי, נהג לשבור את הקיר הדמיוני שמפריד בינו לצופים ולדבר למצלמה. ב"חדר החדשות" אין טריקים כאלה, ובכלל האופי שלה מיושן למדי. בעיצוב הדמויות, פיתוח ההתרחשויות ובעיקר הדיאלוגים, היא נראית כמו סרט שבן הכט, הווארד הוקס או בילי וויילדר היו יכולים ליצור בין שנות השלושים והשישים, תור הזהב של הדרמה הקומית ההוליוודית הליברלית.
בהקשר זה, ההבדל המהותי ביותר בין שתי הסדרות נעוץ בתפיסת העולם שלהן. "בית הקלפים" ביטא את העמדה הנואשת שהחלה לחלחל בשנים האחרונות לתודעה, ולפיה המערכת קלוקלת, השיטה רקובה מן היסוד ומשהו מסריח בממלכה האמריקאית כה מסריח, עד שאין כל הבדל בין הדמוקרטים לקיצוניים שברפובליקאים. כולם גרועים ומושחתים באותה מידה ובכל מקרה נשלטים בידי הטייקונים. יוצריה אפילו לא טרחו להזכיר את מפלגת התה המושמצת, שכן למשנתם התעסקות בזרמים פוליטיים שכאלה היא סתם מסך עשן המסתיר את האמיתות הכואבות באמת.
בניגוד לכך, כבר בדקות הראשונות של עונתה השנייה, חוזר גיבור "חדר החדשות" על אמירתו שאותה מפלגת התה היא הגרסה האמריקאית לטאליבן, והסדרה ממשיכה לעמוד על כך שהיא ונציגיה הם שורש כל הרע במדינה. זאת, בהתאם לתפיסה הליברלית הנושנה לפיה ארצות הברית אינה רקובה מן היסוד אלא דווקא נהדרת - אולי אפילו הכי נהדרת ביקום - רק שמדי פעם צומחים בה עשבים שוטים ויש לנכש אותם כדי להשיב אותה לגדולתה.
את תמונת המציאות הזו מנסה הוליווד לשרטט כבר מראשית ימיה. יש המכנים אותה בלעג "פנטזיה ליברלית", אבל לסורקין זה לא מפריע הוא לא היסס להודות מפורשות שכך בדיוק הוא רואה את הסדרה. מפתה למדי להתייחס גם כן בלעג ל"חדר החדשות", אך בגישה שלה דווקא יש משהו בריא. היא מעוררת רצון לקום ולשנות דברים, בשעה ש"בית הקלפים" הורידה לאפס את המוטיבציה לעשות את הפעולות האזרחיות הפשוטות ביותר.
קשה שלא לשאוב השראה מן האמונה חסרת הגבולות של גיבורי "חדר החדשות" במעלותיה של הדמוקרטיה ובכך שלמרות הכל, אם מתנהלים כראוי במסגרתה, היא שיטה נפלאה. בעידן שבו רק הולכת ומתפשטת גישת ה"בוא נזרוק זין כי ממילא הכל אותו חרא", וכך גם דברים שהיו יכולים להשתפר רק הולכים מדחי לדחי, הדמויות של סורקין מתעקשות לדגול בערכים בסדר הגודל של חוקה, אתיקה, מקצוענות, מוסריות בשדה הקרב וכיוצא בכך. אפשר לקרוא לכל זה פנטזיה, אבל כידוע, לעתים המציאות האמיתית ביותר אינה אלא תולדה של חלומות יפים.
לא רק הערכים של "חדר החדשות" מקסימים וסוחפים, אלא גם הדרך בה היא מביאה אותם לידי ביטוי. כך היה לאורך העונה הראשונה ולרוב, כך זה נותר גם בפתיחת השנייה. פרק זה גילה לנו כי יעמוד במרכז ההתרחשויות תחקיר שערורייתי אך שגוי שפירסמה מהדורת החדשות, ומכאן והלאה קיבלנו את הקדרה לה הורגלנו כבר בשנה שעברה ובעצם בכל היצירות של סורקין: התפתחויות תזזיתיות, חילופי דברים מהירים ושנונים, התרחשויות אישיות דרמטיות המתחוללות על רקע דרמות לאומיות מהותיות עוד יותר, משולשי אהבה במקום העבודה וכיוצא בזה.
"בית הקלפים"
כמו בעונה הקודמת, גם בפתיחת העונה השנייה השכילו סורקין וצוות שחקניו לשלוט היטב בפינג-פונג המילולי הזה, ולקפץ במיומנות מצד אחד של השולחן לאחר בלי שהכדור יילך לאיבוד. כיאה למורשת האמריקאית המפוארת שאליה הסדרה משתייכת, "חדר החדשות" מציגה פנטזיה כה מוקפדת, רהוטה, נבונה ועשויה היטב, עד שבמרבית הזמן קשה לחשוד שאין מדובר במציאות עצמה.
אך מדי פעם, בועת הסבון ההרמטית שסורקין כה מיטיב לנפח בכל זאת מתפוצצת. זה קרה פה ושם בעונה הראשונה, ובפתיחת העונה השנייה זה מוחשי עוד יותר. הצרה של היוצר היא שביחס למקורות ההשראה שלו, הוא פועל במציאות מטורפת ובעיקר חשופה מתמיד, ולכן כעת קשה ואף בלתי אפשרי להשתוות לה או להתעלות עליה. אמנם גם בפרק זה, "חדר החדשות" השכילה לנצח בדרך כלל בקרב ההירואי, אבל בלא מעט סצינות היא דווקא הובסה.
למשל, מגוחך כי סורקין מנסה לבנות דרמה שלמה סביב טעות בדיווח על פרשיית דומיניק שטראוס-קאהן מי בכלל זוכר את העסק הזה, ולמי זה אמור להזיז, בשבוע שבו תחנת כבלים אמריקאית ביצעה את אחד המשגים המגוחכים והמופרכים בתולדות הטלוויזיה? צורמת גם העובדה שהגיבור מקפיד לטחון מים ולהתעסק שוב ושוב באותן סוגיות קטנוניות, ומפספס אלף ואחד דברים אחרים שהיו יכולים להיות רלוונטיים בהרבה. נכון, סורקין לא היה יכול לצפות מראש את פרשת הריגול הווירטואלי או את זיכוי הגבר לבן העור שירה בנער השחור, אבל הוא כן היה מודע גם בזמנו לכך שבאופן כללי קיימות באמריקה חדירה לפרטיות וגזענות, אז אי אפשר היה לגעת גם בנושאים האלה, במקום לדוש פעם אחר פעם במפלגת התה?
נוספת על זה גם העובדה כי כשסורקין מתחיל לטפל לראשונה בתנועת המחאה שאיימה לכבוש את וול-סטרייט. נראה כרגע כי מבחינתו היא לא יותר מקו עלילה שולי, השווה בערכו לעלילת משנה רומנטית זניחה. ברגעים כאלה נוצר חשק להפטיר מול המסך או שתתעסק בדברים כמו שצריך, או שאל תטרח להזכיר אותם.
הבעיה אינה ש"חדר החדשות" היא פנטזיה וגם לא שהיא פנטזיה ליברלית בשעה שהסדרה מגשימה זאת כהלכה, התוצאה הרי נהדרת. הצרה היא שפתיחת העונה השנייה מספקת אותות אזהרה לכך שסורקין גולש לעתים למחוזות האטימות, הזחיחות ובעיקר ההתחנחנות. מרוב אמונה מוחלטת בצדקת דרכו, הוא הולך והולך בלי להסתכל לצדדים ובלי לראות אף אחד ממטר ולפעמים נתקע בקיר. טוב שהוא הולך בכיוון כה אחר מ"בית הקלפים", ובכל זאת מוטב שלא יתרחק ממנה לחלוטין. כדי להשאיר אותנו ערים, הפנטזיה הליברלית שלו בכל זאת תצטרך להציג גוונים מסויטים.
ג'ף דניאלס וארון סורקין נרגשים מהעונה החדשה של "חדר החדשות"
מחכים לעונה השנייה של "חדר החדשות"? ספרו לנו בפייסבוק