"עצבניות אש": סרט קלישאתי אך מבדר

אל תאמינו לרושם הראשוני. נכון, יש לו שם עברי אידיוטי. נכון, הוא מבוסס על קלישאה כל כך עתיקה שהילדים שלה כבר יכולים להוציא רישיון נהיגה. נכון, סנדרה בולוק אשמה בכמה פשעים קולנועיים, והנוכחות הקולנועית של מליסה מקארתי בזמן האחרון מעיקה אף יותר. ולמרות הכל, ככל שזה לא יאומן, שווה לתת צ'אנס ל"עצבניות אש" (אמרנו שהשם אידיוטי. כואב אפילו להקליד אותו). אתם עשויים לגלות שפספסתם את אחד מהסרטים היותר מהנים של הקיץ הזה.

בשנות השמונים אלה היו "נשק קטלני" ו"48 שעות", אחר כך הגיעו "בחורים רעים" ו"שעת שיא". תמיד יש שני שוטרים שנאלצים לעבוד יחד, תמיד אחד מהם בתפקיד ה"מרובע" והשני בתפקיד ה"מופרע", הם תמיד לא סובלים זה את זה בהתחלה, מתחילים להסתדר יחד בדקה ה-34 בערך, ועד המרדף הסופי הם כבר מוכנים להקריב את חייהם זה עבור זה. הנוסחה הזאת כל כך דינוזאורית שבשנים האחרונות היא קיימת רק כפארודיה ("שוטרים לוהטים", "החבר'ה האחרים"). ופתאום מגיע סרט שמשתמש באותה הנוסחה ברצינות. אחד לאחד. השוטר המרובע והלחוץ, השוטר המופרע והלא צפוי, חקירה של רשת הברחת סמים וכל זה.

הגימיק הגדול והחדשני שאמור להצדיק את החייאת הקלישאה הוא "מה יהיה אם שני השוטרים יהיו נשים?". כיוון שאנחנו במאה העשרים ופאקינג אחת, התשובה הנכונה אמורה להיות "שום דבר, למה?". אין שום דבר מהפכני בקונספט של "אישה", או אפילו אישה שהיא שוטרת או סוכנת FBI. זה לא אמור לשנות שום דבר. אבל משום מה, כנראה שזה באמת משנה, כי איכשהו יצא - שוב, המאה העשרים ואחת, כן? - שמבין כל סרטי הקיץ הנוכחי, "עצבניות אש" הוא האחד והיחיד שבמרכזו נשים. נראה שאנחנו לא מתקדמים כמו שחשבנו.

הסיבה הראשונה לכך שהסרט עובד למרות הקלישאתיות הקיצונית היא מליסה מקארתי. הרבה אנשים משוכנעים שהם שונאים אותה, ויש להם סיבה טובה: ב"מסיבת רווקות", "חשבון משותף" ו"הכל יחסים" היא נראתה כמו מישהי שהקטע שלה זה להיות שמנה, לקלל ולהפליץ בקול רם. אנשים שהכירו אותה מ"בנות גילמור" טענו בתוקף שהיא בכלל לא כזאת, אבל אנחנו ראינו את מה שראינו. אז, מבזק חדשות: מליסה מקארתי היא שחקנית מצוינת. ב"עצבניות אש" היא עושה את מה שלא עבד ב"חשבון משותף": דמות מצחיקה עם סיפור עצוב. היא שולפת מעולה – מילים וגם אקדחים, לפי הצורך – אבל מאחורי הבדיחות יש דמות אמיתית מעוררת סימפטיה ונוגעת ללב. סנדרה בולוק שלצידה עושה דמות סנדרה-בולוקית טיפוסית – לחוצה, קפוצה ועצבנית, וצריך לתת גם לה קרדיט: היא יודעת את העבודה. כיוון שסרט-קלישאות הוא איכותי לא פחות ולא יותר מאופן הביצוע שלו, שתי השחקניות והכימיה המוצלחת בינהן הן הסיבה שהוא עובד.

עוד נקודה קצת לא שגרתית בסרט היא שהוא לא מנסה להיות "לכל המשפחה", לא מפחד מקללות ומדם. מספר הגופות כאן אמנם קטן בהרבה מאשר ב"RED 2", לדוגמה, אבל כשיורים באנשים הם נורים, וכמה סצינות – בעיקר אחת ספציפית, שמתרחשת בדיינר – יחלקו את הקהל לאלה שיישפכו מצחוק ואלה שיתעלפו מגודל הזוועה.

כמו כל כך הרבה מסרטי הקיץ הזה, יהיה נכון לומר על "עצבניות אש" שאפשר היה לקצץ ממנו רבע שעה. נחמד שהוא מתייחס לעלילה שלו ברצינות במקום כפילר בין הבדיחות, אבל אפשר היה להקל קצת. זה לא סרט שאמור להביא חידושים גדולים או בשורות, אלא סתם סרט מצחיק לקיץ. למרבה הצער, העובדה שהוא מוצלח, והעובדה שהוא "נשי", הן שתיהן כן בגדר חידוש.

ומה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק