פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שי גבסו ורשף לוי תוקפים עיתונאים: התבכיינות מיתממת ומסוכנת

      שי גבסו ורשף לוי פרסמו סטטוסי זעם על עיתונאים בעקבות ראיון צהבהב וביקורת קטלנית, בהתאמה; שניהם שכחו כנראה את תפקיד העיתונות, ויצאו בריונים יותר מאשר קורבנות

      בשבוע האחרון היה נדמה שמלחמת העולם Z היא לא עוד מתקפת זומבים ירושלמים שמאיימים להכחיד את בני האדם, אלא דווקא חזון אפוקליפטי שבעיצומו היוצרים משסים את ההמון הישראלי בעיתונאים. מה שהתחיל בסטטוס של רשף לוי (?אהבה קולומביאנית?, ?הבורר?) נגד מבקר הקולנוע של עיתון הארץ, אורי קליין, והמשיך בסטטוס של שי גבסו (?כוכב נולד?) נגד כתב הבידור של ידיעות אחרונות, רז שכניק, יסתיים רק בזירת התגוששות ענקית, פומבית והמונית בין יוצרים לעיתונאים, בין קולנוענים למבקרים, בין זמרים למראיינים, כשברקע צרכן התרבות הישראלי ממתין לראות כמה שיותר דם.

      אחרי שיתפוגג ענן האבק אפשר יהיה להבין שמלחמת העולם התרבותית הזו לא היתה נחוצה, שהרי כללי המשחק כל כך ברורים ופשוטים: במקרה הראשון, היוצר מנפיק את יצירתו, המבקר מתבונן ומפרסם את מסקנותיו בעיתון; במקרה השני, היוצר מדבר, המראיין מקשיב ומפרסם את עיקרי הדברים בעיתון. אלא שבשני המקרים, מישהו החליט לשבור את הכלים מכיוון שלא אהב את התוצאה. לוי, יוצר הסרט ?לצוד פילים?, האשים את המבקר קליין בהיעדר חיבה לרגש ולצחוק, בריונות, גרימת טראומה לבתו בת העשר, חוסר סולידריות ישראלית ועוד, רק כי האחרון העז לא לאהוב את סרטו. ואילו גבסו, שהתראיין למוסף 7 לילות, האשים את המראיין רז שכניק ב?ציטוטים לא מדויקים?, ?טקסטים זולים?, ?כתבה מטונפת?, וחתם ב?פאק יו רז שכניק? ו?בא לי להקיא? (גילוי נאות: היה שם גם "פאק יו וואלה" עם הדרך).

      שי גבסו - סינגל כפול (יח"צ , ברק רובין)
      מלחמת עולם לא נחוצה. שי גבסו (צילום: ברק רובין)

      בסטטוס הפגוע וההיסטרי שלו, חטא לוי בלא מעט נקודות: (1) הסרט ?לצוד פילים? זכה לביקורות שליליות בעיתונים ואתרים נוספים מלבד הארץ. (2) המבקר קליין הוא אחד המבקרים הוותיקים והמקצועיים שידעה העיתונות העברית מאז ומעולם. (3) תפקידו של המבקר הוא להביא את משנתו לקהל הרחב ולא לסייע לתעשיית הקולנוע הישראלית או להפגין סולידריות או לחנך את הקהל הישראלי לצפות בסרטי בורקס אך ורק כי הם נעשו במקום שבו אנו חיים, אלא לכתוב את דעתו האובייקטיבית על הסרט. (4) האחריות על מה שקוראת ילדה בת עשר אינה מוטלת על כתפי העיתון אלא על הוריה. (5) ?שחיטה? של מבקר – חריפה ככל שתהיה – אינה אקט של בריונות. (6) תליית המבקר בכיכר העיר מול ההמון הזועם, היא אקט של בריונות. (7) הצבת אולטימטום הדורש את פיטורי המבקר בתמורה לאי ביטול המנוי, היא אקט של בריונות.

      ואילו גבסו, בסטטוס האמוציונלי והמתלהם שלו, חטא גם הוא בלא מעט נקודות: (1) אף אחד לא הכריח את גבסו להתראיין. הראיון לעיתון הוא פעולת ?תן וקח? – חשיפה אישית תמורת קידום אלבום – ולכן גבסו לא יכול לבוא בטענות לגבי עצם קיום הראיון, אלא לעצמו או לאנשים שמנהלים אותו. (2) גבסו מודה שלא מדובר בכותרות שקריות, אלא בכותרות מפוצצות, בפלטפורמה שמגהצת את הפנים שלו. אפשר לומר הרבה דברים על העיתונות הצהובה של ימינו, אבל גבסו מכיר את העולם הזה לפני ולפנים וידע בדיוק לאן הוא נכנס ומה בדיוק מעניין את הקהל בחייו האישיים (גירושים, נטייה מינית, חזרה בשאלה). (3) ?פאק יו? – הפיתרון של גבסו לכעסים שלו קשורים למישהו אחר, לעיתונאי שהוציא ממנו בתבונה את העסיס, הצהוב והמעניין. גבסו דיבר ודיבר, אבל רק כשקרא את התוצאה עם הכותרות הגרנדיוזיות, הבין מה עולל לעצמו. מצד אחד, הוא יצא אנושי ומעניין, אבל מצד שני הוא חשף כנראה הרבה יותר משהתכוון.

      רשף לוי (שוקה כהן)
      אקט של בריונות. רשף לוי (צילום: שוקה כהן)

      אז מה היה לנו? שני סופי שבוע, שני עיתונים, שני יוצרים, שני סטטוסים. פעמיים בתוך שבוע נפגעו שני יוצרים משני עיתונים ויצאו למלחמה בפייסבוק, במקום שבו נמצא קהל המעריצים הטבעי שלהם, וזכו לאלפי לייקים, תגובות ושיתופים שהחמיאו לאגו שלהם וגרמו לשניים להאמין בצדקתם. אבל לוי וגבסו טעו בגדול בכך שהפרו את האיזון הדק, ירקו לבאר ממנה שתו בהנאה ורמסו את כללי המשחק. גבסו צריך לזכור שבלי החשיפה הוא לא היה מצליח למכור אלבומים. לוי צריך לזכור שבלי כלי הדיון, הניתוח והביקורתיות המקצועיים, כולנו ניאלץ להסתפק בהשתלטות חוש הטעם של ההמון, של הלייק, של הבורקס, בדרך לאובדן התרבות, בריחת תו התקן וזליגת מדד האיכות. ושניהם צריכים לזכור שזירת ההתגוששות בכיכר העיר של פייסבוק היא מתכון לפופוליזם זול, לטשטוש חושים, לגאווה ולאסון.

      אז מי צודק - האמנים או העיתונאים? דברו על זה בפייסבוק