פרשת ג'ורג' צימרמן בתרבות: ההיפ הופ מתגייס נגד הנאשם ברצח

זיכויו של ג'ורג' צימרמן, שירה למוות בצעיר השחור טרייבון מרטין, מוליד פרץ של יצירתיות זועמת בעולם ההיפ הופ – ועשוי להחזיר את הראפרים לימיהם הגדולים כזמרי מחאה

מתן שרון

מאיזו זווית שלא תסתכלו עליו, רגע המפגש בין טרייבון מרטין לג'ורג' צימרמן הוא אירוע טראגי. יום גשום בפברואר 2012, הפרש של עשור וגוון צבע מעט כהה יותר הפרידו בין מרטין לצימרמן. הראשון הוא נער בן 17 שחזר ממכולת הסבן-אילבן עם שקית סוכריות ומשקה קל, השני הוא פעיל משמר שכונתי עם חיבה למערכת אכיפת החוק ואקדח 9 מ"מ קטן ברישיון. שכונה אחת סגורה בפלורידה, ירייה וגופתו של טרייבון מרטין שוכבת על הדשא. אלו העובדות, שחור ולבן.

רק שבכל הנוגע למשפט הזה, גוון הצבעים משתנה בהתאם לזווית שממנה מביטים. עבור רוב האמריקאים הלבנים, בטח אלו שמאמינים בתיקון השני לחוקה שמאפשר לשאת נשק, צימרמן היה רק אדם שניסה להגן על השכונה שלו. גם הגזען הגדול ביותר יודה שמרטין לא תכנן לפרוץ לשום בית, שכן הוא היה בדרך חזרה לבית אביו, אבל מנקודת מבטם צימרמן היה במשמרת המשמר השכונתי ופעל כפי שצפוי ממנו – הגן על שכניו ועל רכושם. לעומת זאת עבור השחורים בארה"ב, ולמען האמת גם עבור ליברלים רבים, מדובר במקרה של פרנואיד ששפט מהר מדי את האדם שראה על פי צבע עורו, ובמקרה הזה גם ביצע את גזר הדין הקטלני.

עוד בוואלה! NEWS

הפעילויות הכי כיפיות/מעניינות/מקוריות לבילוי קיץ מושלם עם הנכדים

בשיתוף בית בלב
לכתבה המלאה
שיפוט מהיר מדי. טרייבון מרטין (צילום: AP)

בית המשפט זיכה את צימרמן מסעיפי הרצח בדרגה שניה לפני כשבועיים. על פניו, ניצחון לשמרנים ולזכות של אדם לשאת אקדח ובעיקר לחוק ה"Stand Your Ground" שמאפשר לאדם להשתמש בכוח סביר כדרך להגנה עצמית, מבלי שתהיה עליו את החובה לנסות לסגת מפני הסכנה. במקרה המדובר, צימרמן עקב אחרי מרטין הצעיר עד שהאחרון פנה אליו ושאל למה הוא עוקב אחריו. לא ברור כיצד החל העימות הפיזי בין השניים, אבל ברור שטרייבון סיים כשידו על העליונה, לפחות עד שצימרמן שלף את האקדח וירה בו מטווח שלא עולה על 50 ס"מ. חבר המושבעים החליט שיש "ספק סביר" שצימרמן פעל מהגנה עצמית והוציאו אותו נקי – לבן.

אבל מבחינה תרבותית, מה שבאמת מעניין במשוואה הוא הצד השני, הצד של קהילה שחורה במשבר. חמש שנים אחרי שנבחר הנשיא השחור הראשון ובעולם שבו התרבות השחורה נפוצה בלא פחות בתים לבנים מאשר כאלו שחורים, עדיין מפתיע לגלות רמזים כל כך בוטים לגזענות בחברה האמריקאית – גם אם ברור שהיא לא תמה. אף אחד לא מופתע מכמה רד-נקס זועמים או איזה בן מעמד גבוה שמעקמים את האף למראה גוון שחום, אבל הגזענות האמיתית, המפחידה, היא דווקא זו שנמצאת מתחת לאף. אצל המוכר בחנות שמביט בחשדנות יתר בקונה שחור, אצל המורה שמראש מניח שיהיה לתלמיד השחור קשה יותר מאשר לתלמידים אחרים ואצל נציג המשמר השכונתי שיסמן מישהו כחשוד רק בגלל הקפוצ'ון שהוא לובש.

הסיפור הזה לא חד וחלק כפי שהוא אולי נראה: אי אפשר לדעת מה עבר בראשו של צימרמן והאם הוא עקב אחרי מרטין רק כי הוא שחור או סתם כי ההתנהגות שלו היתה חשודה. קשה מאוד להוכיח דעה ובמקרה הזה, גם כוונה. אבל באוויר עומדת הרגשה שמוכרת לאפרו-אמריקאים רבים. לא בכדי אובמה הדגיש במהלך הנאום שלו בנושא ש"אני יכולתי להיות טרייבון מרטין לפני 35 שנה".

ההזדהות של הנשיא בהחלט במקומה, אבל מהר מאוד הוא חזר לדבר על רפורמות ותיקונים שלדעתו צריך לעשות בחוק. זה מה שהוא אמור לעשות, וטוב שכך, אבל בזאת הוא משאיר את השטח האפור של הסיפור נטול השגחה. בפוליטיקה, בבית המשפט ואפילו ברוב כלי התקשורת אין מקום להזדהות עם החוויה הייחודית של היות שחור בארה"ב. אחרי שגם הקולנוע השחור צומצם לקומדיות קרוס-דרסינג עלובות (ע"ע טיילר פרי), לא נותר מקום שבו אפשר להציג באמת את הקשיים והאתגרים של האדם השחור בארץ האפשרויות המוגבלות, בעושר או בעוני. בעצם, נותר מקום אחד.

כבר קראו להיפ הופ "ה-CNN של הרחוב", אבל בתור ז'אנר מוזיקלי יש לו תפקיד הרבה יותר חשוב מאשר כצינור מידע בלבד. ההיפ הופ הוא גם המדיום שמציג באופן הכי נטול אמצעים את הלב של הרחוב השחור. החל מהרגע שבו החלה תרבות ההיפ הופ לתת קול לאנשים שלא נשמעו בשום דרך אחרת. שירי מחאה או שירי מסיבה, אלו היו מאז ומתמיד שירים שביטאו את שעל ליבם של הצעירים השחורים. אנשים בגילו של טרייבון מרטין סיפרו על העולם שלהם מנקודת מבט שאף כתב חדשות או תסריטאי הוליוודי לא הצליח לספק.

הז'אנר אמנם התרחב מספיק כדי לספר על מגוון נוסף של עולמות, החל מהשחורים העשירים כג'יי זי ועד עולמות עוני לבנים כדוגמת אמינם, אבל תמיד היה ותמיד יהיה שם מקום לרחוב החי והפועם. אירועים מהסוג של תקרית מרטין וצימרמן הם הלחם והחמאה של הסגנון, הבסיס לכמה מהשירים הטובים ביותר שיש לראפ להציע. נושאים חברתיים, גזעיים או פוליטיים מצליחים להוציא גם מהראפר הרברבן ביותר קצת ענווה ובעיקר נקודת מבט שונה, מגוונת, מלאת צבע.

נקודת מבט שאין לכתבים. ג'יי זי (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

המקרה הספציפי הזה עוד טרי. כמעט שנה וחצי עברה מאז מותו של מרטין וסביר להניח שרוב השירים בנושא יכתבו דווקא בעקבות הזיכוי כך שהחלק המעניין עוד לפנינו, אבל כבר היום ניתן לראות מספר התייחסויות מעניינות מאוד מפי ראפרים ברמות כאלה או אחרות. ראשית, כמות מסחרית של ציוצים והקדשות כבר נכתבו על ידי חברי קהילת ההיפ הופ בנושא. אגדות היפ הופ כסקארפייס, קיו טיפ, ראסל סימונס, אייס קיוב ועוד עשרות שמות מוכרים פחות או יותר הביעו את הזעזוע והשוק שלהם מפסק הדין. קווסטלאב, מתופף להקת הרוטס, כתב פוסט מרתק על חוויותיו כבחור שחור וגדל גוף שאפילו במעמדו נאלץ להרגיש שהסובבים אותו מפחדים מהמפלצת השחורה.

כמובן שעם כל הכבוד ל-140 תווים, בהיפ הופ זה לא קורה אם זה לא על ביט. ג'יי זי כבר הקדיש לטרייבון את "Forever young" ולופה פיאסקו, פרעה מונץ, יאסין ביי (מוס דף), דד פרז, ליל סקראפי, יאנג ג'יזי ועוד התייחסו לתקרית ברמה זו או אחרת בשירים. חלקם השתמשו בסיפור כדי להציג נושא יותר גדול, חלקם כתבו שירי מחווה לנער המנוח. הגדיל ווייקליף ז'אן המתקמבק והוציא מיקסטייפ שלם עם מספר שירים בהשראת האירוע פלוס שיר שדיבר באופן ישיר וביקורתי על התקרית, כזה שמזהיר את בני ה-17 השחורים מהמשמר השכונתי.

חלק מהאמנים אף לוקחים עמדה פעילה יותר מלשיר. סטיבי וונדר הכריז על כך שהוא לא יופיע במדינת פלורידה עד שחוקי ה"Stand Your Ground" המתייחסים לנושא ההגנה העצמית בארה"ב ישונו. למעשה, וונדר אמר שהוא לא יופיע בכל אחת מ-26 המדינות שמיישמות את החוק, רובן מדינות דרומיות. דיווחים שאמינותם עדיין מוטלת בספק הוסיפו שלחרם של וונדר הצטרפו כבר אמנים כמדונה, קנייה ווסט, ג'יי זי, הרולינג סטונז, ג'סטין טימברלייק, ריהאנה ועוד. פעולת החרם של וונדר עצמו אינה הרת גורל במיוחד, בעיקר מכיוון שהוא אינו מרבה בהופעות במהלך השנה, אבל אם הוא משתמש בהשפעה שלו על מוזיקאים אחרים ויוצר תנועה, זה כבר עשוי להפוך לאקט משמעותי.

אפשר גם לראות את השפעות מאירועים שכאלו, לאו דווקא זה של מרטין, על אלבומים חשובים אחרים שיצאו בשנים האחרונות. קנדריק למאר ביסס את הקלאסיקה המיידית שלו, "good kid m.a.a.d city", על סיפור חייו כילד טוב שגדל באיזור הנוראי של קומפטון. אלבומם האחרון של הרוטס, "Undun", מספר גם הוא סיפור על שדינו למות נגזר מראש. שם אלבומם הבא, "&Then You Shoot Your Cousin...", רומז שגם בו יהיו תכנים חברתיים מהצד השחור של המתרס.

האירוע הזה עשוי להצית בהיפ הופ את ניצוץ המחאה שבער בו בעבר בלהט גדול. זה כבר קרה עם תקריות גזעניות אחרות, כמו מעצרו והכאתו של רונדי קינג, וככל הנראה גם יקרה בעתיד. המוזיקה לא יכולה לשנות את החוקים, לא את האחוז הבלתי נורמלי של אסירים שחורים וגם לא את העובדה הבלתי ניתנת להתעלמות ש-90 אחוז מהרציחות של צעירים שחורים מבוצעות על ידי שחורים אחרים. ההיפ הופ כן יכול להעלות את הנושאים האלה לדיון ולתת זווית אחרת, אישית או פוליטית, על מה שכן תפס כבר במה מרכזית. זה בסך הכל קצת צבע, אבל הוא משנה לחלוטין את התמונה המלאה.

מה דעתכם על תגובת קהילת ההיפ הופ לתקרית? ספרו לנו בפייסבוק

לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

התרעות פיקוד העורף

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully