"פוסי ריוט: תפילת פאנק": מבט קודר על מציאות מדכאת

הסרט התיעודי על פוסי ריוט לא מספק תובנות חדשות על הפרשייה שטלטלה את רוסיה והעולם, אבל כן מעניק הצצה מרתקת אל רוסיה האפלה והמטורפת של פוטין - וזה לא מעט

אלכס פולונסקי
28/07/2013
yes

40 שניות של שירה וריקודים חובבניים, לא מוצלחים במיוחד ורועשים להחריד, זה כל מה שהיה צריך עבור בית המשפט הרוסי על מנת לגזור עונש מאסר של שנתיים לשלוש מחברות קולקטיב הפאנק פוסי ריוט. ברוסיה של ולדימיר פוטין, השליט הנצחי-עד-להודעה-חדשה של המדינה, מחאה מוזיקלית נגד השלטון, הקוראת להפרדה של דת ומדינה, לא עוברת בשתיקה.

סיפורן של פוסי ריוט, שהדהד בכותרות מאז תחילת 2012, רחוק מלהיות זר או בלתי מוכר. הוא סוקר בהרחבה בכלי התקשורת בעולם וקיבל במה גם בארץ – החל מהסרטונים של המחאה עצמה, ליווי משפט הראווה עם גזר הדין הידוע מראש ועד לקריאות של אמנים (שממשיכות עד לימים אלה), ממשלות וארגונים לזכויות אדם, הקוראים לזכות את שלוש הנשים.

הסרט הדוקומנטרי "פוסי ריוט: תפילת פאנק" (על שם השיר שביצעו בקתדרלה), ששודר לפני כחודשיים ב-HBO ויוקרן ב-yes דוקו (ראשון 28.7 ב-22:00, שבת 3.8 ב-21:10, וב-yes VOD) מנסה להעניק מבט מעמיק יותר לעבר הפרשה, ותופר אותה באופן כרונולוגי לכדי סיפור אישי יותר, שמתמקד ברקע ובמטרות של הפרצופים שמתחת למסיכות הגרב הצבעוניות, אבל נותן את עיקר הבמה לנאדיה טולוקנו, המנהיגה הלא מוצהרת של הלהקה, שמצאה את המצלמות מתמגנטות בעיקר אליה, הן בזכות הרהיטות שלה, אבל לא מעט גם בשל המראה הפוטוגוני (וגם מיצג מחאתי-אמנותי של סקס במוזיאון לביולוגיה כשהיא בהריון מתקדם. בקיצור, הכותרות כותבות את עצמן). זה אולי לא מתיישב לחלוטין עם האג'נדה הפמניסטית של חברות הקולקטיב אבל לגמרי משחק לטובתן – גם אם הן שונאות את המשחק, בזות לו ורוצות לשנות אותו, הן עדיין יודעות לשחק אותו כשצריך.

טוב לדעת (מקודם)

מהפכת טיפולי הפנים: בינה מלאכותית וטכנולוגיית RF במכשיר ביתי

מוגש מטעם בי קיור לייזר
הכוכבת הראשית. נאדיה טולוקנו(צילום: רויטרס)

קצת כמו ב"שומרי הסף" של דרור מורה, העוצמה של "פוסי ריוט: תפילת פאנק" מסתתרת דוודא בתחושה של אבדן התקווה של המרואיינות. רוח הלחימה נושבת, אבל ספק אם היא תגיע לאי אילו מפרשים ותעזור לנווט את הספינה למקום טוב יותר. אבל הדברים צריכים להאמר. עם זאת, לפחות בהתחלה, לרעתן עומדת העובדה שהמסרים שלהן, גם כשהם מגיעים לאוזן אוהדת, בנאליים, צפויים ופשטניים, מהסוג שסבבה לכתוב בשירי פאנק, אבל אולי כדי להדק אותם לפני התקשורת ובית המשפט.

פוסי ריוט(צילום: AP)

עם זאת, ככל שהסרט מתקדם, מתברר שהבעיה לא נעוצה בפוסי ריוט, אלא בהווי החברתי-תרבותי סביבן – שמרנות, חרדה מהשלטון והתרפסות בפני הממסד הדתי. השילוב של אלה לא רק שגורם להוקעה של ביקורת קשה ומחאה קולנית, לא כלל לא מבין את ההיגיון שבהן, את המקום שממנו הן מגיעות, את המטרה שלהן ואת הרצון לעורר שינוי. בין השאר, הסרט מציג ראיונות עם הוריהן של חברות הלהקה, שמביעים תמיכה בבנותיהן, גם אם לעיתים היא מעט מסוייגת, בין אם מפחד ובין אם באמת מחוסר הבנה תמימה של המעשים, מה שמאדיר עוד יותר את המחאה ומוכיח שלא מדובר באקט חוליגני וילדותי, אלא, בהתחשב בזמן ובמקום, במחאה אמיצה.

בערך בעוד שנה מהיום, שתי חברות הלהקה שעדיין נמצאות במאסר ישוחררו. האם 40 שניות היו שוות את הסאגה הזו? "פוסי ריוט: תפילת פאנק", לא נותן פתרון למשוואה הזו, אבל כן מעניק מבט קודר על הזיווג ההרסני בין שלטון נטול ריסון לאמונה דתית עיוורת, כשנקודת האור היחידה היא במסירות ובהקרבה של בנות פוסי ריוט, שאולי כשלו במחאה, אבל הצליחו לעורר מודעות בינלאומית לנושא שעד כה נדחק לשוליים. גם זה משהו.

  • פוסי ריוט

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully