פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלוג הקצה: הצעיר שעוקף בסיבוב את ג'יי זי וקנייה ווסט

      ג'ואי באדאס לא מוכר כמו מפלצות ההיפ הופ הגדולות, אבל המוזיקה שלו מאכילה אותם אבק, וגם: מפיית' נו מור עד ג'נסיס – הלהקות הגדולות שהחליפו סולן. הבלוג השבועי של הקצה

      האזינו לשידורי רדיו הקצה
      לעמוד הפייסבוק של רדיו הקצה
      לכל הטורים של הקצה בוואלה! תרבות

      $$Joey Bada

      ההתעסקות במוזיקה אלטרנטיבית או שולית או איך שלא נגדיר אותה, מלווה לא פעם בסוג של תסכול מהתחושה שהצלילים שמגיעים אל המיינסטרים הם הרבה פחות טובים ממה שקורה בשוליים. זה לא תמיד נכון, כמובן, ובטח שלא מחויב המציאות. וזה, אגב, תקף באופן גורף בכל ז'אנר והשוליים שלו. הרי קורה לא פעם שמישהו "איכותי" עושה קרוס-אובר ראוי אל המיינסטרים, ואז אין אלא לברך על זה. אבל אחד הדברים שמחרפנים אותי בכל הבאזז הבלתי פוסק סביב האלבומים החדשים של קנייה ווסט וג'יי זי, הוא שמסתובב שם בחוץ אחד כמו ג'ואי באדאס. כן, יש לו את הכינוי הגרוע בהיסטוריה, אבל המוזיקה שלו רחוקה מהבנאליה של השם שהוא בחר לעצמו.

      בזמן שקנייה וג'יגה מתעסקים בעשיית כסף ועוד קצת כסף ועוד הרבה הרבה כסף, ג'ואי באדאס הוא עדיין ילד רחוב בהווייה, אדם שהאמביציה המרכזית שלו היא לעשות את הראפ הכי בן זונה שאפשר, הרבה יותר מלעשות את הדולר הבא, כי ברור שהמיליונים עדיין רחוקים ממנו. גם הוא, כמו ג'יי זי, מגיע מברוקלין, ונולד שנה לפני שהאחרון הוציא את אלבום הבכורה שלו. במילים אחרות – הילד כולה בן 18 וכבר נשמע חד, רעב, שנון ומרענן יותר מקניה וג'יי זי ביחד. ואם כבר, באדאס כמעט והוחתם בלייבל של ג'יי זי, Roc-nation, אבל אמר שהוא מעדיף לעת עתה להישאר עצמאי. ולא שהוא לא זקוק לכסף. "1999", המיקסטייפ הראשון שבאדאס הוציא, יכול היה בקלות להתחרות על תואר אלבום הראפ של השנה בשנה שעברה.

      באדאס רחוק מההפקות הנוצצות והקלאביות שמאפיינות את רוב להיטי ההיפ הופ של ימינו. מכונות התופים שלו כבדות, והסאונדים שמאפיינים את הביטים שלו הם ג'אזיים ונוגים למדי. פסנתרים, וויברפונים, כלי נשיפה וסימפולים של מארווין גיי. קשה לומר שהוא ממציא או מנסה להמציא משהו חדש, אבל חלק מהיופי הוא חוסר המאמץ להוציא את המוזיקה היפה והארצית שלו, בזמן שאחרים סביבו כל כך מזיעים. איפשהו בין ההומור של א טרייב קולד קווסט לקשיחות של ברנד נוביאן, עם נגיעות של מוס דף, הפארסייד ודה רוטס, ג'ואי באדאס עושה היפ הופ מוזיקלי בזמן שאחרים מתעסקים בהייפ. עשרה ימים לפני סוף 2012 הוא הוציא יחד עם הקרו שלו, Pro Era, מיקסטייפ נהדר בשם "Peep The Aprocalypse", ולא מזמן הם הוציאו מיקסטייפ נוסף, מוצלח (אבל פחות) בשם "Knights Summer". תבדקו את כל מה שהוא עושה – מילה שלי.

      (קוואמי)

      בתי הקברות מלאים בסולנים

      Yuck היא להקה שהשם שלה מוצלח הרבה יותר מהתוצרת המוזיקלית שלה עד כה: קצת רטרו-אינדי-ניינטיז לא מזיק. אחרי אלבום אחד שעשה את סיבוב ההייפ שלו באינטרנט, הלהקה נשכחה עד שחזרה בשבוע שעבר עם ההכרזה הדרמטית (סתם, לא באמת) שהסולן דניאל בלומברג עזב אותה לטובת קריירת סולו, ואת מקומו יתפוס מקס בלום. אז חוץ מזה ששם המשפחה נשאר די דומה, אם לשפוט על פי השיר הראשון, "Rebirth" (שם סימלי?), השינוי דווקא עשה ממש טוב ללהקה. גם זה שיר מחווה לניינטיז המוקדמות ולשוגייז, אבל איכשהו יותר טוב מדברים קודמים שהלהקה עשתה.

      מה שהביא אותי לחשוב על עוד הרכבים שנאלצו להתמודד עם עזיבה של סולן, חלקם בהצלחה, חלקם פחות:

      פיית' נו מור - טוב, דיברנו כבר על מייק פאטון בשבוע שעבר, אבל עדיין, אני כותב את המילים האלה בזמן ההופעה של טומאהוק עוברת בשידור חי אצלנו בקצה, ואין ספק שפיית' נו מור איתו היתה סיפור אחר לגמרי, ומוצלח הרבה יותר מאשר עם צ'ק מוזלי (מי?) לפניו.

      ניו אורדר - נסיבות ההחלפה כאן היו טרגיות הרבה יותר, אבל רצון חברי ג'וי דיוויזן להמשיך היה חזק, גם אם החליפו את השם ולאט לאט עלו על מסלול מוזיקלי אחר. אז נכון, ברנארד סאמנר חסר את הכריזמה והאופל של איאן קרטיס, אבל כשהלהקה למדה איך לעבוד עם המגבלות, הם הפכו להרכב לא פחות חשוב ומשפיע מג'וי דיוויז'ן, אולי אפילו קצת יותר, וזה הישג בלתי נתפס.

      טמפטיישנס – אחד מהרכבי הדגל של מוטאון היה בשיא ההצלחה עם להיטים כמו "My Girl" ו"Ain't too Proud to Beg", אבל הרגל הסמים של הסולן דיוויד ראפין הפך לבעיה עד שהוחלט להראות לו את הדלת. דניס אדוארדס, שהחליף אותו, עזר לטרמספורמציה בסאונד שהנהיג מפיק ההרכב, נורמן וויטפילד, מבלדות סול מתקתקות לפסיכדליה Fאנקית עמוקה כמו ב"Cloud 9", "Ball of Confusion" ו"Papa was a Rollin' Stone".

      AC/DC – הרכב המטאל האוסטרלי האגדי חייב אולי את ההצלחה שלו למוות בטרם עת של הסולן בון סקוט. הלהקה שכרה את בריאן ג'ונסון, ומיד הקליטה את "Back in Black".

      ג'נסיס – טוב, כאן הדעות חלוקות, אבל אם מסתכלים על טור הרווחים בקלסר אצל רואה החשבון, אין ספק שהעזיבה של פיטר גבריאל עשתה בסוף טוב לתזרים המזומנים. ותכלס, עשתה טוב גם לקריירת הסולו שלו.

      הייתי מזמין אתכם להציע עוד הרכבים שהתגברו על עזיבת הסולן, בנסיבות כאלה או אחרות, אבל במקום להיתקע בשעה נוסטלגית, הנה המלצה על משהו חדש וטוב:

      האוקטופוס פרוג'קט עושים אינדי-פופ עשיר, פסיכדלי ונפלא. חפשו את האלבום החדש שלהם, "Fever Forms", ותקשיבו לו כל השבוע.

      (נדב רביד)