"אני באמת לא יודעת מה אני יכולה לחדש לך", מזהירה מגי אזרזר מיד עם תחילת הראיון. "נראה לי שזה הראיון השלישי שלי השבוע".
אבל כיף לדבר על עצמך, לא?
"ממש לא. די, כמה אפשר? גם ככה אתה חי עם עצמך ומדבר עם עצמך ובודק את עצמך. לפעמים בא לך פשוט להפסיק. ואני גם לא כזאת מעניינת. שלא תביני לא נכון, אני אסירת תודה ומבינה שזה חלק מהמקצוע, אבל כמה אני יכולה לדבר על עצמי?"
כך, אם כן, נראים החיים של אזרזר בזמן האחרון. השחקנית שעד לפני שנה וחצי הייתה עוד פרצוף סמי-מוכר בתוך ים של בוגרי בתי ספר למשחק הנאבקים להתברג בתעשייה, קיבלה תפקיד משני יחסית בסדרה "נויורק" דמותה של שמרית, מוכרת עגלות ישראלית כריזמטית שמסתבכת עם עולם הפשע. היא הייתה השחקנית הלא מוכרת היחידה בתוך קאסט עתיר כוכבים (אושרי כהן, איתי תורג'מן, יובל שרף ואחרים) ובמקום שבו אחרים היו נבלעים בצל הגדול של הקולגות, מצאה קרקע פורייה להפגין בה נוכחות.
"ברור שכשאת מגיעה בפעם הראשונה לסט מלא בכוכבים, ואת היחידה שאף אחד לא מכיר, זה קצת מביך, אבל אני לא אכלתי את הסרטים שמרגיש שחקן מתחיל כשהוא מגיע לסט", היא מספרת. "גם כי עשיתי עשרה תפקידי אורח בכל מיני סדרות לפני כן, אז הסביבה לא הייתה זרה לי, וגם היו אנשים שהכרתי קודם והאחרים גרמו לי להרגיש הכי בנוח בעולם. אלה אנשים שאת עובדת איתם, הפרסום שלהם בכלל לא רלוונטי. אתם שחקנים וכולכם כאן כדי להשיג מטרה מסוימת. במקרה הזה גם התמזל מזלי וזכיתי לעבוד עם חבורה של אנשים מקסימים. אני ותורג'י (איתי תורג'מן ח.ג.) התחברנו תוך שנייה ועשינו צחוקים שחבל על הזמן, גם עם מירב פלדמן המהממת, ואושרי פשוט מקסים וגם כל השאר. אנשים מהממים אחד-אחד".
חייבת להישאל כאן השאלה המתבקשת.
"איך היה בניו יורק וזה? היה מדהים, איך יכול להיות בניו יורק? אבל אם להגיד לך את האמת, היה לי מספיק ממנה. כאילו, עיר מדהימה, אבל אני לא טיפוס של ניו יורק. זה אולי יישמע כמו קלישאה, אבל אני טיפוס של כאן. גם תמיד שואלים אותי אם אני מפנטזת על קריירה בהוליווד. שום דבר. אולי בא לי לשחק איזו ערביה בסרט הוליוודי, אבל זהו. ממש לא מעניין אותי לעזוב את הארץ. טוב לי כאן".
לעונה השנייה של "נויורק", שעלתה בשבוע שעבר ביס, היא כבר הגיעה עם סטטוס שונה לגמרי. באופן מעט אירוני, התהליך שעוברת דמותה בסדרה שהופכת ממוכרת עגלות זוטרה לביזנס וומן קשוחה החוזרת לניו יורק מהדלת האחורית מקביל במידה מסוימת לתהליך שעברה אזרזר: משחקנית לא מוכרת בעונה הראשונה, לשחקנית לוהטת בעונה השנייה. "זו אבחנה מאוד מדויקת", היא מסכימה. "יש משהו מאוד דומה במה שאני ושמרית עברנו בין העונה הראשונה לעונה השנייה".
בשנה שחלפה מאז שידור העונה הראשונה גילמה אזרזר תפקיד מרכזי בסדרה "חברות" של ליטל שוורץ בערוץ 10, השתתפה בפרסומת למקדונלדס ומילאה תפקיד בעונה השלישית של "חסמב"ה", שגם היא עולה בימים אלה, ובה היא מחליפה את דורית בר אור. כל אלה סידרו לה מעבר חלק ממחוזות האנונימיות לחיק המערסל והמנצנץ של הפרסום שלב אבולוציוני בחייה של כל שחקנית צעירה ומבטיחה שמצליחה לפרוץ. כרגע אזרזר היא מה שנקרא "שם חם", או "שחקנית עולה". בעוד כמה חודשים, עם הסדרה החדשה "בתולות" שתתחיל להצטלם בנובמבר ובה קטפה את התפקיד הראשי היא כבר תכבוש את הטייטל "כוכבת". לא שזה מעניין אותה במיוחד.
"תראי, הזכות לעבוד במה שאת אוהבת זו זכות אדירה ואני מודה על זה להשם כל יום. וכל עוד אני עושה את זה, זה מה שחשוב. אם להגיד את האמת, אני מאוד מחבבת תפקידים משניים. אין בזה שום דבר רע. לסחוב סדרה שלמה על הכתפיים שלך כדמות ראשית נראה לי גם מדהים וגם מפחיד מאוד. עוד לא עשיתי את זה. מה שכן, מאז 'נויורק' אני מקבלת אודישנים רק לתפקידים ראשיים. ועוד מעט אני אגלה איך זה מרגיש".
אל תטעו. אזרזר בת ה-27 ("עד יום ההולדת שלי בספטמבר אני ממשיכה להגיד שאני בת 26") נרגשת ושמחה מאוד מכל מה שקורה לה, אבל היא לא נותנת לשום דבר מזה לסחרר אותה. היא גם לא צריכה: מדובר באחת הנשים היותר חברותיות, מקסימות, מצחיקות וכובשות שייצא לכם להכיר. הליכה פשוטה לצדה ברחובות השכונה שלה, פלורנטין, ממחישה את זה לגמרי. אחת לכמה שניות מישהו מנסה לפצוח איתה בשיחה או זורק איזו הערה ידידותית לא בגלל שהיא מפורסמת עכשיו, אלא בגלל שהיא פשוט היא, האישה הזו שעוצרת בפתאומיות ברחוב כשהיא מזהה בחור שמחזיק חמוס, צורחת בהתרגשות ש"אמרו לי שאני דומה לחמוס!" ומבקשת להצטלם איתו. "להגיד לך שמשהו אצלי השתנה או משהו כזה? מה זה לא", היא אומרת. "תמיד הייתי אותו הדבר. אני לא מופנמת, שקטה ועדינה. אני נתניה ויאללה שמח. והכי חשוב לי להיות בנאדם טוב וישר".
יש לה גם את הדרך שלה לשמור את הרגליים על הקרקע: אלוהים, איתו יש לה יחסים מפותחים. "הוא החבר הכי טוב שלי", היא אומרת. "אני ממש מנהלת איתו שיחות שלמות בראש. כל היום. ואני יודעת שהוא מקשיב לי וגם עונה לי. כרגע אני בעיקר שואלת את עצמי אם אני אמשיך להיות איתו ביחסים כאלה טובים גם כשיהיו תקופות פחות עמוסות בעבודה. כנראה שאצטרך לחיות ולראות".
נשמע כאילו יש איזו חזרה בתשובה בעתיד שלך.
"יש מצב. אני לא פוסלת את זה בכלל. עכשיו אני מקפידה לא להדליק אש בשבת, אבל לכי תדעי. יש משהו מאוד יפה ביהדות וברוחניות. אני חושבת שזו המשמעות האמיתית של החיים, לא כל הקשקוש הזה של התעסקות בעצמך. לא שאני איזו קדושה, כן? אבל באמת אי אפשר לדעת".
אם לאמץ את קו המחשבה הדתי, אפשר לומר שאזרזר חייבת למי שיושב שם למעלה לא מעט. עד לפני כמה שנים היא עדיין הייתה נערה נתנייתית קצת מופרעת, כזו שעושה רעש ובלגאן בכיתה וצרות להורים ואף אחד לא באמת הצליח להבין. זה היה ככה עד שבגיל 15 שלחו אותה ללמוד משחק בבית הספר "הבוסתן" בנתניה, ושם היא מצאה בעיקר את עצמה. "גדלתי בסביבה שבה אף אחד לא הבין אותי", היא מספרת. "כשהתחלתי ללמוד משחק הרגשתי שמצאתי את הבית שלי ואנשים שיודעים איך להתמודד איתי. החברות שלי היו מגיעות לראות אותי בהצגות פרינג' שהיינו מעלים שם וצוחקות עליי, הן לא הבינו מה אני רוצה מהן. המזל בחיים שלי הוא שיש לי אבא מדהים שתמיד תמך והאמין בי. לא נתן לי לעבוד בזמן הלימודים, מימן אותי כדי שאוכל להתרכז בזה. בזכותו גם אני למדתי להאמין בעצמי".
בגיל 21 היא עברה לת"א והתקבלה לסטודיו למשחק של ניסן נתיב, שם הכירה גם את אחד החברים הכי טובים שלה, ג'ייסון דנינו הולט. השנה היא שיחקה בשתי הצגות שביים. "ג'ייסון הוא גאון", היא אומרת. "הוא הנשמה שלי. ובכלל החברים שלי מהסטודיו הם כמו המשפחה שלי כאן. אנשים שלומדים איתך ועוברים איתך את השלוש שנים האלה יהיו שם כל החיים".
הבחירה להיות שחקנית בתחום שמעדיף באופן בולט שחקניות בעלות מראה אשכנזי, במיוחד כשזה מגיע לתפקידים הראשיים, לא נראתה לה מאתגרת להיפך, נדמה שהתעשייה המקומית היתה זקוקה לה, מול החוסר הבולט בשחקניות צעירות ממוצא מזרחי. "תקשיבי, יש לי הרבה מה להציע מעבר למראה שלי. קודם כל, כן, בואי נגיד את האמת בובת ברבי אני לא. יש לי חזות כהה ומזרחית ואני אף פעם לא אקבל את התפקיד של היפה השברירית. להגיד לך שזה מפריע לי? ממש לא. להיפך, אני מתה על זה. ממש לא מעניין אותי לשחק את היפה. וגם השלמתי מזמן עם זה שיופי גדול אין כאן".
מה זאת אומרת? את לא חושבת שאת יפה?
"בואי נגיד את זה ככה: יש מידה מסוימת של כוסיזם, עם זה אני מסכימה. סבבה. אבל זה בכלל לא משנה, אני מביאה איתי כל כך הרבה יותר מזה. ואני אוהבת את זה בעצמי ואין לי שום בעיה עם זה".
אז אין טעם לשאול אותך אם הטייפקאסט של המזרחית הקשוחה מפריע לך.
"נו אז איזה טייפקאסט יהיה לי, של האשכנזייה העדינה? צריך להיות מציאותיים ולעבוד עם מה שיש, לא עם מה שאין. ומה שיש הביא אותי עד הלום, אז אין לי תלונות בכלל".
מה חשבתם על העונה השנייה של "נויורק"? ספרו לנו בפייסבוק