המטרה המוצהרת של הצמד הבריטי אלונהג'ורג' (AlunaGeorge) היא יותר מראויה חזרה אל אותה תקופה בסוף שנות ה-90 שבה מפיקים כמו טימבלנד, הנפטונז או בייסמנט ג'אקס הפכו את מצעדי הפופ למגרש משחקים הרפתקני ויצירתי מהצפוי, במקרים רבים אפילו יותר מהאלטרנטיבה שבשוליים. ימים שבהם שירים ללא נוסחה מוכחת כמו "Get Ur Freak On" של מיסי אליוט, "Bills, Bills Bills" של דסטניז צ'יילד או "Caught Out There" של קליס הפכו ללהיטים מהשורה הראשונה. המזל הוא שבניגוד לנרמז בקומוניקטים, אלונהג'ורג' מעוניינים לעשות יותר מללחוץ לנו על בלוטות הנוסטלגיה. אלבום הבכורה שלהם, "Body Music", לא באמת עוסק בשיחזור צלילי אר אנ' בי בני יותר מעשור. הוא רק רודף אחרי אותו ההיי שהצלילים ההם עוררו. התחושה של פופ עתידני.
אלונהג'ורג' הם הזמרת אלונה פרנסיס והמפיק ג'ורג' ריד. ריד אחראי על ההפקה הצוננת, פרנסיס על המילים והמלודיות הקוליות. על פי העטיפה שעושה כל מה שאפשר כדי להעלים את ריד לחלוטין, נדמה שברור לשניהם שפרנסיס היא גם אחראית מחלקת סקס אפיל וכריזמה. השניים הכירו דרך אתר מייספייס (במהלך חרחורי הגסיסה האחרונים שלו), ריד הפיק ללהקת האלקטרו פופ שפרנסיס הובילה באותו זמן רמיקס, ובהמשך הם החליטו לנסות לעבוד ביחד כצמד. די מהר הם עלו על גל של הייפ שמלווה אותם עד היום, בעיקר בזכות הסינגל "You Know You Like It" שיצא לפני קרוב לשנתיים אבל ממצה את הכישורים של השניים באופן מלא כל כך שהוא זכה למקום של כבוד גם ב"Body Music". ובכלל, למרות שמדובר באלבום בכורה אחיד מאוד, אולי אפילו מידי, נקודות השיא שלו הן כאלה שכבר שמענו קודם. "Your Drums, Your Love" שהוא אולי השימוש הטוב ביותר באלבום בטריק האהוב על ריד - סימפול וחיתוך של השירה של פרנסיס כחלק מהליווי, הפזמון המדבק באופן כרוני של "Attracting Flies" ו"Just a Touch" שנשמע כמו שילוב בין Aaliyah (תנצב"ה) ל-The Knife.
לריד מגיע הרבה קרדיט על גיבוש של צליל מאופיין ומדויק כל כך כבר באלבום הבכורה. ההפקות הקרירות והמינימליסטיות שלו מספקות במה נכונה מאוד עבור הקול הדקיק והילדותי משהו של פרנסיס. גם בשירים שבהם היא מציגה את עצמה כמין נסיכת קרח שנשמרת מלהתאהב מהר מידי, היא עדיין נשמעת במקביל קצת כמו אחותך הקטנה ששרה מול המראה עם ביונסה. כל זה מתחבר לאלבום פופ מעודן ומהוקצע מאוד. אולי קצת יותר מידי. יחסית לזוג צעירים שרודפים אחרי התעוזה של הנפטונז בשיאם, יש ב"Body Music" משהו מאוד מרוסן ולא צעיר. הכל יושב קצת יותר מידי במקום. דווקא קטע הבונוס שסוגר את האלבום, קאבר משועשע ולא מחייב ל"This Is How We Do It" של מונטל ג'ורדן, מרשה לשניים לגלות קצת חוש הומור.
קל לחבר את אלונהג'ורג' לגל האמנים שמוציאים בשנתיים האחרונים פופ חצי אלטרנטיבי שחורג מנוסחת היורוטראש בתיבול מוזיקה שחורה ששלטה במצעדים עד לאחרונה. אמנים כמו Purity Ring, ג'סי ווייר, דיסקלוז'ר או Charlie XCX עם או בלי Icona Pop. אבל יש משהו בפוקוס ובכבוד שהם רוחשים לאמנות כתיבת הלהיטים שדווקא מחברת אותם יותר לאמנים כמו רובין. גם הם לא מנסים לעשות פופ להיפסטרים, או אר אנ' בי לאנשים שלא אוהבים אר אנ' בי. אלונהג'ורג' יוצרים פופ יעיל ומעניין שלוקח את עצמו ברצינות בלי כוכביות, הערות שוליים או קריצות של מודעות עצמית. כל זה לא מבטיח להם איזו פריצה גלובלית אדירה וגם ככה נדמה שהם מעט עדינים מידי בשביל אצטדיוני ענק. זה כן מה שהופך את הבכורה שלהם לאלבום עם פוטנציאל הישרדות של יותר מקיץ אחד.