על פניו, רשימת השירים בהופעה של אריק ברדון מתחנפת מעט ומזדקנת מאוד, בטח לקהל נהגי הג'יפים המבוגר שהגיע לזאפה אמפי שוני הקסום והרדום. הרשימה כוללת יותר מדי להיטים בסיסיים ("The House of the Rising Sun", "Don't Let Me Be Misunderstood", "We Gotta Get Out Of This Place") של להקת האנימלס, היא חוזרת באופן כמעט מלא על הרפרטואר הקבוע מההופעות שלו עד כדי רמה של חיקוי עייף, ולאור שעת כיבוי האורות בבנימינה והעובדה שלפני כן היתה הופעה של תיסלם, זה גם היה קצר מהרגיל. פחות שירים, היעדר הדרן ואותן רמיזות קצרות ומאוסות ממוזיקאי זר בנוגע לשלום ואחווה, שסוחטות את אותן מחיאות כפיים קבועות בהופעות בישראל. מה שנקרא, לשכנע את המשוכנע. להקת תיסלם, שאחראית לערב לזה, הקדימה אותו עם הופעה מקצועית ושמחה, שסבלה גם היא מרפרטואר שירים שחוק.
אלא שברדון הדגים מהר מאוד מה הפך אותו לאחד המבצעים הכי חשובים ומשפיעים בתולדות המוזיקה המודרנית, ויצק כהרגלו תוכן מיוחד, קסום ומסתורי למשהו שאמור להיות מוכר. לא, בגיל 72 הוא לא עושה את זה כמו פעם, לא צריך להגזים. אבל גם בגיל כזה הוא חושף מספיק ניצוצות בהופעה שלו כדי להסביר כיצד נוצרה האגדה. וזה קודם כל הביצוע. היכולת לקחת משהו מעולם אחר ולהעביר אותו לעולם המחוספס של הילד מאזור ניוקאסל. גם בגילו, כן, לא מעט מאותו קול נצחי ושחור שרד. ברדון לא מתקשה להתעלות ווקאלית ולהתעמת עם אתגרים של שירי בלוז, כמו למשל "Black Dog" מהאפיזודה הקצרה שלו עם The Greenhornes. לא רק שהשיר הוא נפלא. ברדון נוהם, מסלסל, מיילל, צועק ופורט על המיתרים הפנימיים שלו כמו שמעט אנשים מסוגלים בעשור השמיני לחייהם, ועוד אחרי שחיקה ממושכת של הקול.
ברדון, שביצועיו הפכו לאחד הגשרים הכי חשובים בתולדות המוזיקה, לא מתפשר גם על הלהקה שלו, למרות שהוא כבר לא ממלא אצטדיונים כמו האגדות האחרות מתקופתו. הלהקה שלו לא רק משפריצה איכות וכישרון, אלא גם מהווה משל לעולם המוזיקלי הרחב שלו: להקה עם שני אורגנים, שתי גיטרות, חליל, מתופף, להקה שמסוגלת לנגן בערב אחד רגאיי, רוקנ'רול, אר אנ' בי, בלוז, סול וכל מה שיוצא מכל זה יחד. ברדון הוא ים סוער אליו זורמים עשרות נחלים מוזיקליים שונים תואר ידוע שקיבל באמפי שוני לא מעט הוכחות. עם להקה נהדרת שכזו, לברדון אין בעיה למשל לספק ביצוע עם קצת ניחוחות רגאיי לשיר כמו "Don't Let Me Be Misunderstood".
ברדון לא שוכח את הגיבורים שלו, ובראשם כמובן בו דידלי. אחד משיאי הערב הוא הרגע שבו הוא מנשים את שירו הכביר של דידלי, "Before You Accuse Me", בדרך לקטע מקורי מהתקליט האחרון שלו שיצא השנה Bo Diddley Special. גם ב-2013, מתברר, הקצב של דידלי עדיין זורם בעורקיו וקולו ולהקתו של ברדון עדיין מסוגלים להעביר את זה הלאה. שיר משותף עם תיסלם יכול היה לספק קינוח נפלא לקהל הישוב שסיים את ההופעה על הרגליים, אבל במקום זאת הלהקה הישראלית המצוינת קיבלה שיעור קצר, קצר מדי לצערנו, כיצד ניתן להזדקן בכבוד.