פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שידורי אליפות העולם בשחייה: מופת של פרובינציאליות מביכה

      בלי משה גרטל ועם מינון מופרז לחלוטין של פטריוטיזם מנותק מהמציאות, שידורי גמר ה-50 מ' גב באליפות העולם בשחייה הפכו לפארסה מגוחכת, שמשקפת את כל מה שעיוור בישראליות

      שידורי אליפות העולם בשחייה: מופת של פרובינציאליות מביכה
      עריכה: מיכאל ברגמן

      לילה ראשון בלי גרטל. אין יותר נשנוש ירקות עם נגסטה בגמבה. אין יותר שחרור נפיחות עם אסף לוץ. אין יותר שאלות של הצופים בלי סינון והקפדה. אין יותר חלטורה לא טלוויזיונית. נגמר עידן השידור הממלכתי, המופרע, ללא עניבה, שהגבר הראשון של מסלול השחייה הוביל באולימפיאדה בדיוק כשחשבנו שיותר גרוע מלעוף בסיבוב הראשון כמו אריק זאבי פשוט לא יכול להיות.

      ואחרי שנפטרים סופסוף מהפארסה הגרטלית, אפשר ממש ליהנות מהבריכה. בלי צעקות של מצילים, בלי הזקנים של הבוקר, בלי השרירים התפוסים, בלי הילדים המשתינים, בלי הטעם של הכלור. רק אתם, המזגן, המים הצלולים והשחיינים הכי טובים וחתיכות שיש לאליפות העולם להציע. אבל אז מגלים את הנורא מכל: יש שדרן חדש, אחד ליאן וילדאו, ובעיקר יש פרשן ישן – דוקטור ברוך צ'יש המכונה בוקי.

      מתחילת שידור משחה הגמר ל-50 מ' גב, שבו התמודדו שני ישראלים, השדר ופרשנו המלומד עסקו אך ורק בשני השחיינים הישראלים. אבל במקום להחכים את הצופה הממוצע, הם בחרו לזרוק לאוויר מקבץ בלתי נתפס של שטויות. וכך גילינו ששני ישראלים בגמר זה היסטוריה, כלומר אם יהיו יותר ישראלים ויצרו מדי שנה סדרה חשבונית עולה, פעולה זו תגרום למילה כבדת המשקל "היסטוריה" להזנות את עצמה פעם ועוד פעם, שוב ושוב, למרות שמדובר בהיסטוריה גמדית – הן בהקשר של האנושות, הן כשזה נוגע לספורט העולמי והן כשמדובר באוצר לאומי.

      שחיין ישראל גיא ברנע חוגג באליפות העולם בשחייה (AP)
      התעסקו רק בישראלים. גיא ברנע (צילום: AP)

      בכלל, כשמדובר בישראלים, יש פתאום חוקים חדשים לבריכה. אם מופיעה פיסת דגל ישראל ביציע, חייבת להיות התייחסות מילולית לאירוע הנדיר והמרגש. וגם פתאום אין תחרות בין שני השחיינים והם הופכים למפלצת מים דו-ראשית, כלומר קופלב וברנע או ברנע וקופלב, לעולם לא רק אחד מהם, לעולם לא לתת סיכוי גדול יותר לאחד על פני משנהו, כי אחים הם. ועוד משהו: פתאום המסלול הקיצוני – זה שישחה בו קופלב (וברנע) או ברנע (וקופלב) הוא מסלול ממש ממש טוב, כי הוא בא מהצד וקשה להבחין בו, לא חלילה מלמד שאין לו סיכוי לראות מה קורה בחצי השני של הבריכה. והכי חשוב זה שהתוצאה הטובה האחרונה של ברנע וקופלב היא זו שקובעת לגבי מה שנראה הערב, ולא למשל ההתקדמות או היציבות של השחיין הברזילאי, הצרפתי והאמריקאי שהולכים לעשות להם בית ספר.

      הפטריוטיות היא מפלטו של השדרן והפרשן. יש סיכוי למדליה, אולי אפילו שתיים, למעשה גם יש סיכוי לארבע. פרשנות? מקצוענות? אובייקטיביות? למדנות? ספורטיביות? חפשו ביורוספורט, ב-ESPN המנוח, אפילו בבית"ר. בשביל בוקי, שיכול היה להיות יושב ראש קבוצת הפייסבוק "פרשנים עילאיים ומתנשאים", "נשבור את השיא" ו"טוב יותר ממקום שישי לבטח" זו פרשנות לגיטימית. אז מה אם על הדרך הוא פחות מנפיק עובדות מקצועיות וספורטיביות ויותר משלהב את ההמון הישראלי ומפיח בו תקוות שווא כאילו היה אסטרולוג או גרפולוג או איזה תחביב לא מדעי אחר שגורם לאנשים חלשים להיאחז בו.

      גרטל הלך ובמקומו בא לצ'כונת רוממה בחור חדש. מרוב התרגשות, בוסריות ופרפרים בבטן במשחה הגב, החבר וילדאו נסחף אחרי הפרשן הוותיק שלצידו. גם כך הוא חושב על ההיסטוריה שהוא הולך להיות חלק ממנה – שתי מדליות זהב לשני ישראלים במשחה אחד!!! – אז הוא חושב על המשפט שאחרי, על ה"שעעעער" של איינשטיין או ה"ככה לא בונים חומה" של ארבל. לכן במשחה שכולו נמשך רק קצת יותר מ-25 שניות, לוקח לו לא פחות מ-20 שניות ושש עשיריות השנייה לנקוב בשמו הצרפתי של הבחור שמתקרב לזהב, אחרי ששאג כל הדרך את שמותיהם הישראלים של ברנע וקופלב.

      משה גרטל (עומר מירון)
      געגועים לחיבוקים חמים. משה גרטל (צילום: עומר מירון)

      אבל השניים הם טיפה קטנה בבריכה גדולה מאוד של פטריוטיזם ופרובנציאליות ומהווים רק תזכורת קטנה לתת תרבות גדולה, שבה שותפים לפשע גם הספקים וגם הצרכנים, גם המדיה וגם הגולשים/צופים/מאזינים. תחשבו מה היה קורה אם ליאן ובוקי היו יוצאים מתפקידם הציוני ומגלים פסימיות. הרי הם היו נטבחים על ידי הטוקבקיסטים בסגנון "למה לבאס יא עוכרי ישראל?" – כי כל עיתונאי שלא לובש אוטומטית את הכחול ולבן הוא בוגד שחייב לעוף מהארץ.

      אין פה פתיחות, אין פה ליברליות, אין פה מבט רחב של מעבר לכותרת שמסתכמת במטר הרבוע שבו אנחנו חיים. ובכל פעם שאנחנו מסתפקים בלסקר את התחת שלך עצמנו, אנחנו מפספסים עכוז יפה יותר שיכול להיות משמעותי יותר לקיום הגלובלי ולתפיסה האוניברסלית, כי אתה יכול לשלם עוד 350 שקל בחודש לוועד הבית אבל עדיין לחיות ברחוב הכי מזוהם בעולם. הנה, המשחה הזה למשל, הסתיים בלי מדליית ארד בפעם השנייה בלבד באליפות העולם בשחייה, אבל המבט הצר שלכם התמקד בשני ישראלים שסיימו במקומות השביעי והשמיני והאחרון באיזה גמר של אנשים ששוחים על הגב.

      מה חשבתם על השידור? ספרו לנו בפייסבוק